A מז'ור Barre

כל הבניינים שסובבים את הבניין שלנו נראים אותו הדבר. בניינים בתלבושת אחידה.

הבשורה, ששיפוץ כללי עומד לעבור על כל הדירות בקיץ הקרוב העבירה בכולנו התרגשות וציפייה. "בדיוק פה", סיפרו לנו אבא ואימא, "איפה שהפיר הריק הזה עומד, ייבנה החדר החדש". הוצאתי את הראש מהחלון ונטעתי מבט אטום אל החצר. "אחיך הגדול יעבור לגור בו." אדרבה. לי לא היה אכפת. ממילא בתקופה האחרונה אני מרגיש שאנחנו מתרחקים. הם אומרים שגיל ההתבגרות שלי כבר התחיל. אני עוד לא ממש קולט מה קורה, אבל מה שבטוח, אחי, ערן, כבר מזמן בעניינים. אני, ספון בחדרי רוב שעות היום. שם נחמתי, שם מחברותיי, שם הסיפורים המצוירים בתוכם אני משקיע עצמי השכם וערב, חוזר ומתקן, חוזר ומוחק, חוזר ומצייר מחדש, אבל בזמן האחרון משהו אחר מתחיל לקונן בי. אני מתחיל להרגיש בקיעים בחומות עולם הדמיון, זו שכה היטבתי לבנות מסביבי. כיתה ח' לא תימשך לנצח. אני שרוי במתח תמידי לקראת הבאות. כל פעם שערן חוזר מהעולם החיצון עם איזו בשורה תרבותית כולי נסער. אני לא מראה את זה החוצה. בהתחלה זה היה זוהר ארגוב. טוב, כולם שמעו את זוהר ארגוב. אח"כ ג'ורג' מייקל, אח"כ נוער שוליים, אחר כך נושאי המגבעת. ערב אחד, לא מזמן, חזר  ערן הביתה עם גיטרה כחולה בידו וזיק חדש בעיניו. תערובת של פליאה ופחד משונה אחזה בי.

"מה זה? מה פתאום קנית גיטרה? מה, ממתי אתה יודע לנגן?"

"בטח, סת'כל: בשביל לעשות את "ANARCHY IN THE U.K" כל מה שצריך זה להחזיק רק צורה אחת על צוואר הגיטרה. קוראים לזה "Barre". סה"כ שלושה אקורדים באותה צורה. אילן לימד אותי. כבר יש לי להקה. קבעתי הופעה. עוד חודש באולם הספורט."

"טוב, אז תביא שנייה… תן לראות…"

"עזוב! אל תיגע! זה שלי."

לא מתתי על הסקס פיסטולס, אבל כבר תקופה, בתוכי ידעתי שמשהו כבר מת. לא התרגשתי מדיבורים על אנרכיה מתחת לראשה של המלכה אליזבת, אבל בתוכי אנרכיה לא קטנה כבר הספיקה להתחולל. קטנה, אבל מספיק גדולה כדי לגרום לי להשתוקק להפיכה פנימית ולהנהגה של סדר עולמי חדש.

וככה זה הולך בזמן האחרון: למראה תספורות ה"MOHAWK" המתחלפות תדיר של ערן ולמשמע הקסטות הרועשות שנבנות למגדלים ונזרקות ברחבי החדר, אני, כללו של עניין, מעמיד פנים של חוסר התלהבות: כשהוא מסתלק, אני מתגנב לחדר החדש שלו ומתאמן שעות, עד שהאצבעות שלי מתחילות לבעור, עד שאני כבר לא יכול לסבול את הכאב הצורב, תוצאה של האקורד היחיד שהוא הסכים(בתחנוניי) ללמד אותי: A מז'ור. Barre.

אבא שלי הוא ה"מק'גאיוור" של המשפחה. בתור שכזה, נוהג הוא מאז ומתמיד להכניס לחיינו לא מעט טריקים והמצאות שימושיות. כשבתחילת ה80 הציג בפנינו מערכת מורכבת של תמסורת גלי רדיו מרכזית בין החדרים, היינו אדישים למאמץ מחד ומאידך נהנים לדמיין תפיסת קונספירציה, שהיינו מייחסים ל"אב הגדול", הכוללת בעיקרה אמונה במערכת פיקוח אלקטרונית מרכזית המאזינה לחיינו באמצעות מיקרופונים נסתרים בקירות, אבל שום דבר לא הכין אותנו לקונספט המדהים של "עגלת הטלוויזיה" – עגלה שנוסעת מהמטבח לסלון ובחזרה. המצאה משנת חיים.

אתמול בשלוש אחר הצהריים הגיע אחי נרגש ושלף מתוך התיק שקית לבנה. "בוא איתי", הוא אמר. "ותביא אתך את העגלה". כבר למדנו שאפשר לסובב אותה, כך שתעמוד בדיוק על פתח חדרו החדש של אחי. הכבלים נמתחו בדיוק עד לנקודה. מתוך השקית הוא הוציא קלטת VHS. על העטיפה היה כתוב:

"U2 – Under A Blood Red Sky".

"שים את זה. "בוא נראה מה זה."

המקום: Red Rocks, Colorado אמריקה. הכרוז מכריז על כניסתם, הקהל כבר לא יכול לחכות ואז ארבעה בחורים צעירים, שלא בדיוק נראים כמו סופרסטארים(אולי חוץ מהסולן היהיר – אבל גם הוא, נראה יהיר לא יותר מאשר הערסים שאני מכיר מהשכונה) פורצים אל הבמה, תופסים את הכלים ומתחילים לנגן. אני עדיין לא ממש מקשיב למוסיקה, זה לא העיקר. העיקר הוא ההתלהבות שקורנת מהמסך. האישונים שלי מתרחבים. אני נתפס. לא עוברות מספר דקות ואני כבר שם אתם, ב"סלע האדום", כשמעליי שמיים אדומים מדם. כל הסיפורים המצוירים התעופפו להם ברוח. עליתי על גיטרה כחולה וטסתי לשם. המוסיקה שלהם לא מסובכת – אני בטוח שהם ישמחו בחברתו של ילד שאפתן וממושקף מרמת גן, שיעלה לבמה עם חולצה חורפית ומכנסי טרנינג מהוהים ומדי פעם ייתן להם חיזוק של אקורד A מז'ור Barre.

עוד אני על כנפי הדמיון, קוטע בונו הצעיר את שלוותי ומוסר באוזניי מילות קוד מוצפנות שאני עדיין לא ממש מבין, אבל זה מרגיש חשוב: "This is not a rebel song – This is Sunday Bloody Sunday…"

ואז זה מגיע: עד עכשיו שמעתי שנה של רעש. אבל הייתי סבלני וזה השתלם. ידעתי שאם אחכה מספיק זה יקרה: שלושת האקורדים הראשונים שייקחו אותי מכאן. צומת. שלושת האקורדים שיגרמו לי סופית לבחור בשביל. זו הייתה הפריטה, ההרמוניה המסוימת, אבל יותר מהכול, הסאונד. הסאונד של The Edge. אחרי סולו סוחף, משהו אחר קורה בשיר: Larry Mullen Jr.  נכנס במארש מלחמה. לא עובר רגע וBono  מגיח לקדמת הבמה כשבידו דגל לבן. "No More!" הוא צועק. הפעם אני מבין הכול. זה היה מסר בשבילי. קריאה להתעוררות. אין שום אפשרות אחרת. לא עוד! אבל מה עם יום ראשון העקוב מדם? ועל אילו גופות שנגררות לאורך רחוב ללא מוצא הוא מדבר? הבנתי שהוא מדבר על אסון, אבל לא רציתי להבין יותר. היא הייתה נעימה, ההתמסרות הזאת. לא להבין. להרגיש.

אני חושב שהרצתי את הקלטת היום לאותה נקודה כבר עשר פעמים לפחות. ככה אעשה גם בשבועות הבאים. אשב מול המרקע עם הגיטרה הכחולה. אסתכל על האצבעות זזות ואלמד לנגן את השיר הראשון בחיי.

בחזרה לחיים – חלק שני

בלתי אפשרי למלא את אותו התפקיד כל הזמן. לך יש את התכניות שלך, אבל לחיים יש את התכניות שלהם ועד שאתה לא ממתין לסוף ההתרחשויות בעמוד שאתה קורא, אתה לא מסוגל להעביר שום דף. שום דבר לא הכין אותי לזה שיירו בד"ר מרטין לותר קינג. שום דבר לא הכין אותי לזה שאפגוש את אהבת חיי. דברים מנוגדים קורים בסמיכות. הרבה יותר פעמים כן, מאשר הפעמים שלא.

4 באפריל 1968

עם פרוץ השמועה על הרצח בא גל המהומות שפשט כמו שריפה סימולטנית בשדה קוצים: מוושינגטון ועד לבולטימור מרילנד: ממרילנד ועד לשיקגו אילינוי. הזעם היה בלתי נשלט. חלק ממי שנפלטו משורות מהתנועה כיוון שלא שלא הסכימו במיוחד עם דרכו שוחרת השלום של קינג עלו על ההזדמנות שנפלה בידם: בשעות הראשונות הם כינסו את כולם ברחובות. בשלב השני הם ביקשו מבעלי העסקים לסגור את כל החנויות לאות הזדהות. משלא נענו בחיוב, התפרץ הזעם. חלונות נשברו, חנויות נבזזו, בניינים נתפסו ומשפסקו לשמש כעמדות ביצור הועלו בלהבות. בלוקים נזרקו מהקומות העליונות על כוחות המשטרה וכיבוי האש שהגיעו למקום המומים. אני נשארתי בבית, צמוד לרדיו. אשתי אמורה ללדת כל יום עכשיו.

אחרי יומיים התמלאו הרחובות ביותר מ6000 חילות משמר, 5000 חילות צבא ו10,000 שוטרים. הנשיא לינדון ג'ונסון הכריז על סגר ואישר שימוש בגז מדמיע. ראש העיר הורה למשטרה לירות בכל מי שיצית אש ו/או בכל מי שרק יחזיק בקבוק מולוטוב ביד. כמו כן, אישר לירות על מנת לפצוע(עד כדי גרימת נכות, אם יהיה צורך בכך) בכל מי שייתפס בוזז משהו. למדינה אין סבלנות. מי שהשליך את בקבוק התבערה הראשון היה צריך לחשוב על זה. אבל הוא לא חשב. יצאנו עם נזק במיליונים, 11 הרוגים, 300 עצורים ואלף איש שנותרו לישון ברחובות.

שחקנים פוליטיים

בבוקר שאחרי אמריקה חיפשה אשמים. הפעם זה היה פשוט: לא נמצא לכם מנהיג, משמע – כולכם אשמים. כן, נכון מאוד: כל מי ששחור. בכל יום אחר הייתה אמירה כזו מקפיצה אותי על הרגליים האחוריות(כי אף אחד לא ילמד אותי מי פה הגזען ומי פה המדוכא), אבל הפעם לא היה לי שוב דבר צודק להגיד. כולנו אחראים. כולנו אשמים. הממשלה, בזה שלא הייתה קשובה לשנים של קיפוח, מרטין לותר קינג, שלא הצליח לעצור את זרם הפילוגים ולהנהיג חזית שפויה אחת, מלקולם X וחסידיו ממשיכי דרכו, שהקפידו להלהיט את היצרים, סטוקלי קרמייקל שלא הצליח להתאפק בגרירת אחיו למסע הרס חסר סיכוי ואני. שלא הטפתי  מספיק חזק. שחשבתי שאני יודע יותר טוב. שהאמנתי שאנחנו יודעים.

"כולנו יורדים לגהנום", אמרתי לאלת'ידיה, אשתי.

"מה?" היא ענתה. "על מה אתה מדבר לעזאזל, קרטיס… תעשה לי טובה ובוא תעזור לי עם הכביסה."

"אם יש גהנום למטה, לשם כולנו יורדים: שחורים, לבנים, דמוקרטים, רפובליקנים, יהודים, אסייתים,  המנהיג שלנו, המנהיג שלהם. רק תבחרי. זה יגיד לך: "יש לי את הדרך" וזה יאמר לך "בואי אחריי". כולנו מבטיחים הבטחות. את יודעת, יש את אלו שיותר חלקלקים מאחרים, אבל הכל אותו בלוף. אף אחד לא יודע לאן אנחנו הולכים."

"טוב, קרטיס, תודה על ההצעה, אבל אני לא מצטרפת, אתה אולי תרד אתם אם אתה כל כך רוצה, אבל בינתיים בוא ותעזור לי לקפל את מה שנשאר".

התחלנו רק עכשיו

האושר האמתי הוא לא רעש של מחיאות כפיים, אלא בכי ראשון של תינוק. לא שיר שכתבת ואתה צופה איך כולם שרים את מילותיו, אלא עיניים שחורות קטנות, תמימות, שואלות, שצופות בך לראשונה וגומעות כל מילה שלך, בסקרנות, בצמא, בהתמסרות, ללא תנאי. היא יצאה מהבטן שלך כמו יצירה שלמה ונקייה. קודם בא הבכי. אחריו החיוך הראשון. אחר כך צפינו בה לועסת, זוחלת, עושה מולנו את הצעד ראשון, קוראת לי "אבא"… כשאמרתי לה:"תפוח" – היא הייתה בטוחה שזה תפוח. כשהזהרתי: "זה איה!" – היא האמינה לי שזה יכאב. בקרוב לא אוכל כבר לדחות את השעה ואצטרך להגיד לה: "זה טוב" – "זה רע". אני מקווה שהיא תדע להאמין לי. אני מקווה שאני עוד אדע להאמין לעצמי.

אמרתי לפרד ולסם, שאני לוקח קצת זמן חופשי מהלהקה. בשביל תקליט הסולו הראשון שלי אני חייב ראש אחר. הם התאפסו מהר. תוך שבוע הם מצאו לי מחליף. ה"Impressions" המשיכו לבעוט, לצאת לסיבובי הופעות ונראה שכולם היו מרוצים. בשבילי זו הייתה אנחת רווחה.

הצד השני של העיר

אהובתי מצפה ממני להפרדה ברורה. מבחינתה, כשאני יוצא לאולפן, אני הולך לעבודה. כשאני חוזר הביתה, אני אבא שאחראי על מקלחות לקטנים. לא בדקתי אותה, אבל לא אופתע אם היא חושבת שבלילה אני חולם את המנגינות ובבוקר אני שורק אותן ברחוב עד שהשיר כולו, כולל מלים, עיבוד ומנגינה יורד על הסרט ונרקם באולפן לכדי יצירה שלמה. טוב, הלוואי… זה היה אחרי שלא יצאתי מהבית כמה שבועות תמימים. זאת אומרת, חוץ מלקנות לחם, חלב ומצרכים. בשבוע האחרון אני שוב באולפן, משלים את האלבום הראשון שלי. רציתי קצת זמן לחשוב עם עצמי, אז החלטתי לחזור הביתה הפעם ברגל. התחלתי לפסוע. הרגליים זוכרות את הפניות, אבל העיניים לא רואות את מה שהראש זוכר. בכל פינת רחוב מתגודדים נערים. עכשיו זה לא רק הזקנים, כמו שהיה פעם. לא רק המובטלים. עכשיו זה נראה אחר… צבעים של ייאוש. ריח של כעס. בחורים צעירים מעבירים חבילות ושטרות מיד ליד ולאור יום. ילדים מסתובבים בחוץ בשעות בית ספר ומשטרה בכלל לא מעלה על דעתה להיכנס לשכונה. פתאום מצאתי את עצמי על המדרכה.

"היי כושי! שים לב לאן שאתה דורך!

"סליחה… לא ראיתי אותך… אני מצטער…"

"בטח, שלא ראית אותי! אני חתיכת רוח רפאים!"

"סליחה, סליחה… שיהיה לך ערב טוב, אדוני."

"אדוני? ה"אדון" היחיד שאתה רואה פה זה המזרק הזה… אז יאללה, כושי…. טוס לי משדה הראייה!"

קמתי על רגליי והתרחקתי משם.

"היי, רגע, זה לא אתה?" לפתע שמעתי אותו מאחוריי. "זה לא אתה, הזמר?"

התעלמתי.

"כן! זה אתה! אני לא מאמין! …'People Get Ready, there's a train a comin'… תן, תן לי קצת מקול הפלצטו הזה שלך! קדימה! עוד פעם אחת! בשביל הנשמה!"

הגברתי את קצב ההליכה. תוך דקות מצאתי את עצמי בבית. נכנסתי וטרקתי את הדלת אחריי.

"לפחות תגיד שלום כשאתה נכנס לבית שלך", אמרה אשתי שישבה על הספה.

חמקתי לחדר האמבטיה וסובבתי את המפתח. נשענתי על הכיור ומול המראה, נתתי למים לזרום.

אז זהו זה? אחרי כל התקוות שבנינו זה איפה שאתם רוצים שזה יהיה? לשחק ישירות לידיים של אלו שמשמיצים אתכם? לעזור לקעקע את מה שהם ממילא תמיד אומרים עליכם: מסוממים, בטלנים, חמומי מוח, פורעי חוק, אספסוף, פרזיטים, חסרי תרבות, חסרי תקווה? האמנם? זה איפה שאתם רוצים להשאיר את זה, או שרגע, אולי זה איפה שהדברים עומדים באמת? "כושי"… הוא קורא לי… מה הוא בכלל יודע על מה זה להיות הילד הכי כהה בשכונה? כל כך כהה עד שרק מעטים זוכרים את השם האמתי שלו? הרי מי בכלל צריך לשאול "איך קוראים לך, ילד" כשאפשר פשוט לצעוק "פיח" עד שאתה מסתובב? עוד קריאה כזאת ועוד קריאה כזאת עד שהכול יצטבר. כבר תהיה מפורסם, יראו אותך בטלוויזיה, המונים ישירו את השירים שלך ואז איזה חתול רחוב יבוא ויפרק לך את הכל במילה אחת. כולנו גזענים. ועכשיו אנחנו גזענים מהסוג העלוב והמסוכן ביותר, כי עכשיו אנחנו גזענים כלפי עצמנו. חוזרים לשנוא את עצמנו ולהסתיר את זה באופן מתוחכם בכסות של "גאווה שחורה"… "כוח שחור"… הפכנו את חיי הרחוב למשהו לשאוף אליו. הדגל של האינדיבידואליות החדשה. הילדים קונים את זה והגיע הזמן שאני אתעורר.

"קרטיס!!! אני דופקת לך על הדלת כבר שעה!"

"אני כבר יוצא, אני כבר יוצא…"

"נו!!! הילדה שלך צריכה אותך!!!"

הציעו לי לכתוב פסקול לסרט קולנוע. זה נשמע מעניין. בחיים לא חשבתי שיציעו לי לכתוב מוסיקה לסרט!

"על מה זה הולך להיות?" שאלתי את הבמאי. "על המצב החברתי" הוא ענה. "יפה" חשבתי לעצמי, "פסקול שלם? ועוד על המצב החברתי? מה עוד אפשר לבקש?" ביקשתי שישלח לי את התסריט. "יש לך איזו בקשה מיוחדת? איזו הכוונה אמנותית?" שאלתי. "לא. פשוט תזרום". התחלתי לקרוא. ממעבר על השורות הראשונות הרגשתי שאני מזהה את העלילה. נראה שהסרט הולך להציג את המציאות הקשה של השכונה… במיוחד נגעה ללבי דמותו של פרדי, אדם מן השורה שרק מתכוון לטוב אבל מיטלטל אנה ואנה בין רצונותיה של אשתו ובין רצונותיו של "Priest": נוכל מקצועי שמשדל כל ילד לעבור על החוק – אם זה סמים, נשק, נשים. הצטערתי לראות שבסוף מי שמוצא את מותו הוא פרדי ולא "Priest" כמו שניתן היה לחשוב. לא היה לי ספק מי פה הגיבור. אני אכתוב עליו ככה שהוא יהפוך לתמרור אזהרה. יש לי פה הזדמנות לעשות משהו חשוב. משהו גדול. כינסתי את הנגנים באולפן, הטסתי את ג'וני פייט, המעבד האגדי מניו ירק לשיקגו ותוך יומיים העלינו על הסרט אלבום מרהיב. הייתי גאה. לקחתי את הסליל ושלחתי אותו לצוות ההפקה. הייתי רגוע ושלם. הרגשתי שיש לנו פהמשהו קסום. יותר חושב: יש לנו פה מסר שיכול להשפיע על חיים של צעירים.

להקרנת טרום הפרמיירה הלכנו אני ואשתי. באולם הייתה אווירה חגיגית ואני התרגשתי באופן מיוחד.  אחרי כמה דקות של הקרנה, התחלתי לנוע בכסאי חוסר נוחות. זה בכלל לא דומה למה שחשבתי… אני לא מקבל מהסרט הזה שום מסר חברתי… אם כבר אפשר להגיד עליו משהו, זה שהוא לא יותר מאשר פרסומת חלולה לשימוש בסמים. לא האמנתי איך אכלתי אותה. איך שנגמרה ההקרנה, כולם נעמדו למחוא כפיים. אני מניח שהם הרגישו גאווה. סוף סוף סרט "שלנו". אני חייכתי חיוך מאולץ וכל מה שהעסיק את המחשבות שלי היה איך לעזאזל אני מצליח להתנדף משם בלי שאף אחד ירגיש. קלטתי בזווית עפעף את הבמאי מרים את ראשו ומחפש אותי בעיניו. הפניתי את מבטי לצד השני. כשנחלצתי סוף סוף משם נתקלתי בקבוצת נערים שניהלו שיחה קולנית מחוץ לאולם הקולנוע.

"נו, חבר'ה, אז אהבתם את מה שראיתם?" שאלתי.

"בטח…", ענה לי אחד: "זה היה מגניב! במיוחד הסצנה שבה "Priest" מריץ שורות! בונא, בנאדם… אין, אין דברים כאלה!"

"ותגידו לי, מה חשבתם על פרדי?", התעקשתי.

"מי?!"

חשבתי שאם אספיק לשחרר את האלבום שלושה חודשים לפני צאת הסרט לאקרנים ואם אנשים ישמעו את "פרדי מת"(בסרט השיר מוצג רק כרצועה אינסטרומנטלית)אולי עוד אצליח להפוך את התמונה… אולי אז אנשים שיגיעו לצפות בסרט יעשו את זה אחרי שהם כבר שמעו את השיר וכך אולי יגיעו עם פרספקטיבה אחרת, יותר נכונה… בשורה התחתונה הסרט הפך להצלחה קופתית אדירה. הפסקול הפך להיות האלבום הכי נמכר שלי מאז תחילת הקריירה. הפכתי ל"קרטיס המגניב". כולם מצפים ממני לעוד מהחומר הזה ואני כבר שם לב שמתחילים לקום לי חיקויים על ימין ועל שמאל. בא לי לפתוח פה מלוכלך, אבל אשתי אומרת לי שאני צריך להיזהר. "מי יורק לבאר ממנה הוא שותה?" מצד אחד, להצלחה כלכלית כזאת תמיד ייחלתי. מצד שני, אני לא יודע איך זה בדיוק עובר…. נשארו ההופעות. שם לפחות אראה את הפרצופים שקנו את התקליט. אני חייב להסביר להם שלהריץ שורות זה לא "מגניב". שלהימצא ירוי באיזו סמטה ליד ערימה של אשפה זה לא "קול". שאין תהילה מי יודע מה בלהותיר אחריך אלמנה או אם שכולה.

אני מנסה לדבר, אבל לא נראה כאילו מישהו באמת מקשיב. רוב הקהל שממלא את האולמות בסיבוב הזה הם ילדים צעירים שראו את הסרט ושקנו כרטיס בשביל להתפרק ולעשן קודם משהו בשירותים. סיימתי עוד הופעה. עליתי לחדר במלון, נזרקתי על המיטה וצלצלתי לאשתי. אני מקווה שאני לא מעיר אותה. השעה בשיקגו צריכה להיות משהו כמו 21:30 עכשיו.

"מותק! איזה כיף שתפסתי אותך!"

"הי יקירי… נו, אז איך הייתה ההופעה היום?"

"אוי, מתוקה… מה אני אגיד לך…  אני שר, עוד שיר ועוד שיר, עושה את המקסימום להעביר איזה מסר לילדים האלה וכל מה שמעניין אותם זה אם הם שומעים את הבאסים מספיק חזק… עכשיו, תחברי את זה לאולם שמצלצל עם אקוסטיקה נוראית ועל זה תוסיפי את הקול הגם ככה דקיק שלי, שאת כבר מתארת לעצמך איך כל הבליל הזה נשמע. והמלים? מי בכלל חולם על לשמוע את המלים? באמת סליחה על הבקשה! כן, כן… אני יודע מה תגידי לי: "קרטיס, הם יושבים בבית ומקשיבים לתקליטים"… אוקיי. בסדר. אז נגיד שמישהו כן מקשיב. מי מבטיח לי שהוא לא מגיע בסוף למסקנה הלא נכונה? את יכולה להבטיח לי את זה?

(שתיקה בקו)

אלת'ידיה? את מקשיבה לי בכלל?!"

"מ… מה? בטח, בטח, יקירי… הם לא מקשיבים למילים… לא מקשיבים ל…(פיהוק עמוק ורחב)

"שוב את נרדמת לי באמצע השיחה?!"

"מה אני אעשה, חומד…"(צוחקת) הקול שלך כל כך מרגיע אותי."

השנים הבאות היו אחרות מאוד בשבילי. כן, היו לי עוד כמה ניסיונות להיכנס למצעד, אבל לא ממש הצלחתי לעמוד בקצב של כל הדיסקו הזה… וגם זה לטובה. נכנסתי יותר לעניין של להלחין ולעבד מוסיקה לסרטים, לכתוב שירים לאחרים ובין לבין לעשות עוד אלבומי סולו. בשביל עצמי. אבל בעיקר, בעיקר החזרתי את כל חוב השעות שלי לילדים. בסוף אני שוב חוזר ומגיע למסקנה שלא הכל בחיים זה המוסיקה… אפשר למלא אותם בעוד כל כך הרבה דרכים…

13 לאוגוסט 1990

ביקשו ממני לבוא ולהיות המופע המרכזי בהופעה לזכרו של ד"ר מרתין לותר קינג. משהו גדול באצטדיון בברוקלין. נשמע לי חשוב. אני לא חובב הופעות ענק, אף פעם לא הייתי. אני יותר טיפוס של מועדונים קטנים. אבל הסכמתי. בכל זאת, המטרה. הגענו לשם בסביבות שמונה וחצי או תשע. זה השאיר לנו מספיק זמן לבלות קצת עם מי שהיה מאחורי הקלעים, להירגע ואפילו לקבל מקדמה על ההופעה. עסקים כרגיל. מזג האוויר התחיל להיות סוער ולמרות שתוכננתי לעלות רק מאוחר יותר, התבקשתי על ידי המארגנים להקדים, לפני שהגשם יתחיל ולפני שהם שהם ייאלצו להודיע על ביטול ולשלוח את כולם מאוכזבים הביתה. נעניתי ברצון, אני לא טיפוס של הופעות ליליות. יותר טיפוס של לחזור למלון בשעה נאותה ולתת לעצמי שינה טובה ובריאה. הלכתי להחליף לבגדי הבמה שלי. הלהקה שלי כבר עלתה לנגן. זה היה הפתיח האינסטרומנטלי ל"Superfly". הקהל התחיל לשאוג. תליתי את הגיטרה על הצוואר והתחלתי לטפס במדרגות אל הבמה. הן היו יחסית תלולות, אבל לא באופן כזה שאי אפשר לעלות עליהן. עשיתי שלושה או ארבעה צעדים ומאז אני לא זוכר שום דבר.

אני אפילו לא זוכר שנפלתי.

הדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי שרוע על הגב. כנראה שאיבדתי את זה לכמה לכמה רגעים. גיליתי שלא הידיים שלי ולא הרגליים שלי היו מונחים איפה שאני רגיל שהם מונחים. הרגשתי כאילו כל האברים שלי מפוזרים לכל רוחב האזור. לא יכולתי לזוז. שמעתי את חברים שלי נאספים מסביב ומתחילים לצרוח. הגשם התחיל לרדת חזק יותר. טיפות כבדות. החלטתי שלא משנה מה – אני לא עוצם עיניים. מישהו מצא איזו יריעת פלסטיק להניח עלי עד שהגשם יפסיק. הצלחתי להשאיר את העיניים שלי פקוחות.

"פגיעה פאטאלית בעמוד השדרה" אמרו למשפחה שלי שהוטסה לבית החולים.

"הוא יישאר משותק מהצוואר למטה, אז עדיין לא הכל גמור."

עברנו לג'ורג'יה. בית גדול כמו שתמיד חלמנו. כל בוקר, אחרי שאשתי מלבישה ומאכילה אותי , היא מסיעה אותי עד למרפסת ושם אני נשאר לשבת משהו כמו שעה. צופה בנהר. אני רואה איך הוא ממשיך וזורם. זה חשוב לי לראות את זה כל בוקר. זה מסדר לי את הראש ומזכיר לי מה אנחנו אמורים לעשות בעולם הזה: להמשיך. להמשיך. כל הזמן. לא חשוב מה. אה, כן, וגם להעמיד צאצאים בדרך. והצאצאים שלי… שאלוהים יברך אותם. אין לי צל של ספק שלא הייתי מצליח לקום בבוקר אלמלא הם היו שם מסביבי, בכל שעה, בכל זמן. הם האור שלי. הם ואלת'ידיה. וזה לא שלא עולה איזו דמעה בלחיי מפעם לפעם. הנה, למשל היום בבוקר, איך שצרחתי על הילדים. אני חושב שהם יודעים שלא עליהם אני צועק. הם יודעים שאני צועק על עצמי. לפעמים על אלוהים. אבל אני יודע שאין לי זכות. בשבוע הראשון, אחרי שהתחלתי לעכל שכבר לא אוכל לנגן בגיטרה לעולם כעסתי עליו ורק עליו. הרגשתי שנכון, שום דבר לא מובטח לך בעולם, אתה יכול לחיות חיי מלך וחיי כלב, אבל המינימום שמגיע לך זה שתיכנס אליו ותצא ממנו כאדם עם יכולות שוות. מה שלא הבנתי, שאפילו זה מובטח רק לברי המזל.

לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי. אני הוא אותו בר מזל. עם כל האהבה של המשפחה שמקיפה אותי, החברים שבאים לבקר, המוסיקאים והמוסדות שמפגיזים אותי בפרסים, אלבומי ומופעי מחווה(נו טוב, אני יודע שהם לא נזכרו בזה סתם, אבל אני מבליג – כיף לקבל אהבה) אני ממש מרגיש בסדר. אפילו אמרתי כן לחבר'ה הצעירים האלו שאני בקושי מכיר, אבל כל כך רצו להגיע אלי הביתה ולהפיק לי אלבום חדש. איך נגשים את זה? אין לי מושג. אני אצטרך לשיר כשאני שוכב על הגב. ככה זה כשעמוד השדרה שלך כולו שבור. הם יצטרכו להקליט אותי שר כל שורה בנפרד. ככה זה כשהחמצן מגיע למיתרי הכל רק בכמויות קצובות ומוגבלות. בין כל שורה לשורה הם יצטרכו לסבול כמה דקות מנוחה. אבל בסוף הצלחנו. בזמנו, "השאיל" ממני בוב מארלי כמה שורות כאות מחווה. בזמנו, קצת כעסתי. עכשיו הגיע תורי להשאיל ממנו כמה שורות בחזרה. איך הוא אומר:

"Where there's a will there's a way". אפשר להשתמש בזה בוב, נכון?

טוב, זה לא בדיוק הסאונד שלי, כן? בכל זאת, כשאני שומע את זה אני לא יכול שלא להתרגש. עשינו את זה! זה לגמרי לא מובן מאליו. שום דבר לא מובן מאליו כמו ששום דבר לא מובטח לך. הייתי יכול למות בתאונת דרכים. טסתי עשרות פעמים והייתי יכול להיקלע למאה סופות ברקים וגם להתרסק. אבל בסוף זה קרה במקום שהרגשתי בו הכי בטוח. על הבמה. הרוח האלימה שהעיפה עלי מתקן פנסי תאורה במשקל 225 קילוגרם לא עשתה איפא ואיפא. אני לא יודע עוד כמה זמן נשאר לי ויש הרבה דברים שאני חושב שונה על החיים מאז המאורע, אבל דבר אחד לא השתנה אצלי מאז שהייתי קטן:

חייב להמשיך.

לא משנה מה.

(קרטיס מייפילד:  3 ביוני 1944 – 26 בדצמבר 1999) 

תנוח נשמתו בשלום.

(הטקסט הזה מבוסס על תחקיר, ראיונות, ועובדות שתועדו ועובדו לסיפור המסופר בגוף ראשון, לכאורה מגרונו של הגיבור. הנאמנות למקרים שהתרחשו במציאות באה לפני הכל, אך הדיאלוגים והסצנות הן פרי דמיונו של הכותב.)   

בחזרה לחיים – חלק ראשון

"פיח!"

אל תסתובב. פשוט תמשיך ישר.

"היי, פרצוף פיח! אנחנו מדברים אליך!"

תתעלם.

"אנחנו יודעים שאתה שומע."

אתה רחוק מהבית מרחק של ארבע דקות.

"יו! סמבו! עצור!"

עמוד. עוד דקה זה ייגמר.

"נו, נער מקהלה. אז מה קורה? שיר לנו איזה משהו חדש. משהו שסבתא לימדה אותך."

" – "

"קדימה, פיח, אין לנו את כל היום. פתח ת'לוע ותתחיל לזמר!"

תתחיל להשתעל. עכשיו.

"תראו את זה! פשוט לא ייאמן. יאללה טוס, טוס הביתה!"

יופי. זה היה קצר.

"רק דבר אחרון, לפני שנפרדים: כשאתה מגיע לשם, אל תשכח לשטוף פנים, פיח!!!"

עיניים צמודות אל המדרכה. נסה לחשוב על משהו אחר בזמן שאתה מקשיב לגלגול צחוקם המתרחק.

כל פעם, כשאני חושב שאני כבר מתחיל להתרגל לזה, זה בא ומכה בי שוב. אז אני טיפה יותר כהה מהם. ביג דיל. אני יודע שאני חכם ואני יודע מה אלוהים נתן לי. אני רוצה, אבל לא מצליח לכעוס. אני נוטר, אבל לא באמת מצליח לשנוא.

את סבתא כולם הכירו בשכונה. בכל זאת, לכמה נשים כבר אפשר לקרוא "כומר"? אני לא רואה פה הרבה גברים בסביבה. תמיד הנשים הן אלו שדואגות לכל העניינים. הגברים יושבים על המדרגות. מעשנים. משחקים קלפים. נעלמים כשמחשיך. אין לי מושג לאיפה. מאז שאבא עזב את הבית, אני רואה אותו רק בתמונות.

גם דוד שלי לא עושה רושם שיש לו תעסוקה מי יודע מה. אתמול הוא קפץ לבקר. אימא פתחה.

"או! מריון, מה שלומך? מה שלומכם ילדים? הכל בסדר?"

כל פעם שהוא שואל את אימא שלי את השאלה הזאת, אני לא יכול שלא לזהות את הטון הצורם. המזויף. אבל אין מה לדאוג ואין מה לרחם. היא מחזיקה אותנו קצר. הרבה יותר טוב משתראה פה בכל השכונה.

"נו, קרטיס, למדת לנגן כבר משהו על הקרש שלך?"

"על איזה קרש אתה מדבר? תעשה לי טובה ואל תתחיל להצית את הדמיון הגם ככה פרוע של הילד", התערבה אימא.

"כן, בטח, דוד, אבל בשביל להיות מקצועי מה שאני צריך זו גיטרה חשמלית", עניתי.

"טוב, חביבי… זה כבר משהו אחר."

"לא, דוד! זה לא כזה יקר. חבר של חבר סיפר לי שהוא נסע לעיר וקנה אחת במשהו כמו 30 דולר! אימא כבר חסכה את הכסף!"

אימא הזעיפה פנים. לא היה לי ברור ממש אם זה כלפי או כלפי הגיגית המלאה בכבסים הלבנים.

"לא, חמוד, אני לא נוסע לעיר… כדאי שתבקש ממישהו אחר."

"אבל למה? בבקשה! זה רק 15 דקות נסיעה באוטובוס! אמא חסכה את ה…"

"קרטיס, שכח מזה! אמרתי לא!"

אני אמנם בן 8, אבל אני כבר מספיק גדול בשביל להבין מה קורה. אני יודע שכל נסיעה לשיקגו עולה לו בדם. הוא לא מספר, אבל שמעתי הכל על זה: חוקי ההפרדה באוטובוסים, המעברים אל סוף התור, הגירוש המשפיל מחנויות הכלבו, במסעדות, מול כל פקיד זוטר, בכל דלפק. הם לא נותנים לך סיכוי שם. הם אוכלים אותך חי ומורידים אותך על הברכיים עד שכל מה שאתה רוצה זה רק לזחול בחזרה אל הגטו שלך.

טוב. גיטרה חשמלית – בינתיים לא. אפשר עדיין לאסוף כמה ילדים עם שמיעה מוסיקלית ולהתאמן על הרמוניות. נחכה להיום אחרי התפילה. אולי צריך להסביר: מה שהיה קורה בכנסייה של סבתא בימי ראשון זה משהו כזה: בשש היו מגיעים המבוגרים לתפילה קבוצתית. הם היו מהמהמים כמה שירים רוחניים במשך איזה עשרים דקות. אחר כך, בשבע, היינו מגיעים כל הצעירים. מיד היינו משתלטים על העסק. היינו שרים כל מה שמישהו היה מתחיל. היינו דלוקים על כל מיני להקות. היו, למשל את "חמישיית הבחורים העיוורים של אלבמה"(הם היו עיוורים על אמת), "הזמירים הסנסציוניים", "הספניילים"(על שם כלבי הספנייל) ועוד. לא היינו בררנים. לפעמים איזה ילד מתיישב על מערכת התופים. לפעמים אני קופץ על הפסנתר. אני כבר יודע מספיק בשביל ללוות כמה שירים. לא צריך הרבה צלילים בשביל ללוות זמר. אתמול, אחרי הלימודים, תפסה אותי סבתא יושב ומתאמן: "יפה קרטיס", אמרה, "אבל למה אתה נטפל רק לקלידים השחורים?"

מצאתי גיטרה חשמלית זרוקה מאחורי אחד הספסלים. נס! הסתכלתי על סבתא והיא הנהנה בראשה. לא ידעתי איך להתחיל, אז דבר ראשון כיוונתי את המיתרים שלה אל הקלידים השחורים של הפסנתר. נראה לי הכי הגיוני. רק שנים אחר כך אבין שזו שיטה שרק אני יודע עליה. מי שירצה לנגן איתי, יהיה חייב לכוון את עצמו אלי.

טפס עוד שלב

את ג'רי באטלר אני מכיר מאז שאנחנו קטנים. שרנו אז בכל מיני רביעיות מתחלפות ואתמול הוא החליט להופיע בכנסייה אחרי שלא ראיתי אותו שמונה שנים תמימות. מראהו השתנה כמעט ללא הכר: קומתו צמחה פלאים, נעליו צוחצחו, לבושו הוקפד. הכל השתנה חוץ מחיוך מליון הדולר הנוצץ שהכרתי משכבר. החלפנו מבטים חשדניים כל הבוקר. עם סיום הדרשה של סבתא, חיכינו בסבלנות עד שאחרון המתפללים יעזוב את האולם.

"קרטיס? זה אתה?"

"שלום, ג'רי."

"אז מה, עוד במקהלה?"

"לא ממש, כאילו, גם. אני יותר גיטריסט עכשיו."

"כן, ככה שמעתי… שמע,  על זה בדיוק רציתי לדבר אתך – הקמתי להקה: "The Impressions". אנחנו צריכים מישהו שיוכל ללוות אותנו. אנחנו נוסעים לשיקגו. אני צריך תשובה מהירה.

שיקגו… רק הצליל של המילה הזאת עושה לי בבטן תחושה חמימה…

"תודה שחשבת עלי, ג'רי, אבל לי יש כבר את הלהקה שלי." אמרתי בסופו של דבר.

"טוב. חבל מאוד". אמר ג'רי והסתובב לכיוון היציאה. בדרכו אל הדלת, כשגבו עדיין אלי, הפטיר בקולו שהדהד יפה באולם הריק: "ראיתי את הלהקה שלכם. ואתה רוצה לדעת מה הבעיה?"

"נו?"

"אתם ילדים. אנחנו גברים."

בלילה ההוא לא הצלחתי לישון. מה זאת אומרת "ילדים"? אני בשישית עכשיו. מבית הספר נשרתי לפני חודשיים אחרי שהמורה שלי אמרה ש"בוודאי לא אגיע לשום דבר" ואני בהחלט לא רוצה לגמור כמו דוד שלי, שחותם כל יום אבטלה. עלה הבוקר. צחצחתי נעליים, לבשתי את החולצה הכי טובה שלי ופניתי לכיוון בית הוריו של ג'רי. הוא פתח לי את הדלת, ריסיו עדיין דבוקים לאישוניו.

"קרטיס? מה אתה עושה פה?"

"אני מצטרף ללהקה".

"וזה מה שבאת להודיע לי בשש בבוקר?!"

"אז מתי נוסעים לשיקגו?"

"על איזה שיקגו אתה מדבר? קודם כל אנחנו צריכים לזכות באיזו תחרות כישרונות צעירים באיזה תיכון מקומי, אל תשאל אותי איפה… נעבור את זה. אחר כך נראה."

כמה ימים לאחר מכן הגעתי למקום, שם פגשתי לראשונה את פרד וסם. החיבור בינינו היה טבעי ומיידי. עשינו חזרה חטופה ואמרתי להם שכמו שאני רואה את זה, אין מצב אחר – אנחנו הולכים לקחת את התחרות הזאת. ג'רי הגיע שנייה לפני שקראו לנו לעלות לבמה. החבר'ה עמדו במילה והעפנו את התיכון באוויר, בדיוק כמו שקבענו. אחרי הזכייה ניגש אלינו אחד, אדי תומאס שמו והציע לנו חוזה תקליטים. בשבילנו זה היה כרטיס היציאה האולטימטיבי. היינו בעננים. מעט ידענו על כך שלא נלך לראות שקל מכל הזיעה שנגיר בחודשים לבוא. הלכנו על זה. התחלנו לעבוד. זה היה אחד מהדברים האלו, שקורים לך במרוצה בלי שתדע איך ולמה, אבל אלוהים רצה שהשיר הראשון שהקלטנו ייכנס לחמשת הגדולים ויהפוך ללהיט. זה היה משהו שג'רי גרר אחריו עוד מהלהקה הקודמת שלו "The Roosters". מצד אחד הייתי אסיר תודה לעזוב את השכונה ומצד שני הרגשתי שהשיר הזה לא מספר דבר על החיים שלי.

אל תפסיק להמשיך לדחוף

האווירה מוזרה. דברים הולכים ומתפוררים. למרות שיש לנו להיט, אנחנו לא רואים שום כסף. אני לא מבין את זה. ג'רי עושה את כל מה שהם אומרים לו ולכן אתמול הודיע לנו שהוא עוזב את הלהקה. לא שמישהו הופתע במיוחד. הם יריצו אותו לבד עכשיו. יעשו ממנו כוכב. פרד וסם חזרו הביתה מאוכזבים. עשיתי חישוב והחלטתי להצטרף לג'רי כגיטריסט בהופעות. יש לי במזוודה כבר לא מעט שירים גמורים ויש לי תכנית.
עברו חודשיים. כתבתי לג'רי שיר שהפך ללהיט בין מדינתי. פתאום נוספו עוד עשרות הופעות. זה נתן לי סוג של מרווח נשימה, אבל עדיין ראיתי שאני צריך לעבוד כמו חמור. התחלתי לחקור איך עובד העסק הזה מבפנים ועד מהרה גיליתי, שבחוזה שהגישו לנו הורינו לחתום על סעיף בו אנו מוותרים על כל זכויות היוצרים, ככה שכל שיר שאני כותב הופך אוטומטית לרכושו של מוציא לאור שלא כתב שורה מימיו. כספי התמלוגים זורמים אליו ואל משפחתו כמו מים, בזמן שאנחנו לא מפסיקים לסובב את הטורבינה של מכונת הלהיטים. האמת שאפילו לא טרחתי לקרוא את החוזה מרוב להיטות להיכנס לאולפן. היינו כל כך מסונוורים מהעובדה שמישהו בחליפה ועניבה סוף סוף מתייחס אלינו, שעשינו כל מה שהוא יגיד. "מה, תשנה את השיטה?", אמרו לי חברים. " ככה זה עובד מאז ומתמיד. עדיף לא להעיר את הנמר." מה זאת אומרת "השיטה"? אתם יודעים למה הם רוכבים לכם על הגב? זה רק מפני שאתם נותנים להם! קמתי בבוקר והלכתי למשרד רשם החברות.

"במה אפשר לעזור לך?" שאלה אותי הפקידה בקוצר רוח.

"בוקר טוב, גבירתי. הייתי מעוניין להקים חברה להוצאה לאור"

"הוצאה למה?" אמרה וכמעט ושפכה את כוס הקפה בחלב, שהייתה מונחת על שולחנה.

"הוצאה לאור, גבירתי."

"מה אתה מבין בכלל בעסק של הוצאה לאור?!"

"בערך מה שאת הבנת, לפני שאת התחלת בעסק הזה".

מוציאים לאור לא ידעו איך לאכול את זה, שפתאום, משום מקום, מגיח בחור שחור בן 17 ומכריז  שהזכויות הם גם שלו. פתחתי חברה ממשית והתחלקתי חצי חצי עם עוד מוציא לאור על הזכויות לשיריי. הסברתי גם לחברים שלי, שרבים מהם התקשו לתפוס: "לא מזיק שלכושי יהיו גם מעט מרשרשים בכיס בזמן שהוא עולה לפזז על הבמות".

בינתיים, שכנעתי את סם ופרד לחבור אלי ולחזור להופיע שלושתנו בתור ה"Impressions". נכון, אולי אנחנו לא שלושת הבחורים הכי מרשימים בשכונה, אולי לא נהיה בדיוק אלילי הבנות, אבל יש לנו נשמה ויש לנו מה להציע. בזמן שחיכינו לעלות לבמה בנשוויל, טנסי, בין אחד המופעים, ישבנו במכונית והתחלתי לספר להם על כל התכניות שלי. הלהבתי אותם שאני יודע בדיוק מה לעשות, שיהיה בסדר, שאני רואה את זה, שיהיה ממש בסדר, אני אכתוב עוד שירים, אתן חלק לאחרים, אבל לשלושתנו אשמור את הכי טובים. אחרי כל משפט פרד חזר על דבריי: "זה בסדר", "זה בסדר כבר"… התחלנו לשיר את זה כדי להתעודד. כי אין כמו שירה בשביל לעודד נפש. על המקום השלמתי את השורות לשיר ופתאום ראיתי את כל העתיד שלנו פרוש לפני בתמונות – הבנתי שאנחנו הולכים לעשות את זה. שיננו את השיר הטרי בחדר ההלבשה, ועוד באותו ערב ביצענו אותו במה שקראנו לימים "הדרן רוחני": כזה שיותיר את האנשים בקהל עם הרבה יותר ממה שהיה להם כשנכנסו אליו. מסר ישיר לנשמה.

הארץ הזאת היא הארץ שלך

אנחנו לא יכולים לרקוד. נכון, אני יודע שבשביל כל רביעייה בתעשייה זה חלק בסיסי, אבל בקשר אלי לפחות, אין סיכוי. אני אומר לסם ולפרד כל הזמן: בחיים לא נהיה ה"Temptations" וטוב שכך. בזמן שאחרים לומדים צעדים, אני מתבונן. לא בצעדים. בסביבה. ויש הרבה מה לראות בזמן האחרון. אלו הם ימים עדינים ביותר לארץ האדירה שלנו. אמריקה מתחילה לבעור והתחושות סוערות וסותרות. מצד אחד, יותר ויותר אחים מתחילים להרגיש שיש תקווה, שיום אחד נפסיק להיות אזרחים סוג ד', שיום אחד ניישר את הגב, שאנחנו יפים בדיוק כמו שאנחנו, שיש לנו תרבות ושאנחנו הולכים לפתח אותה, שמישהו בצד השני באמת יקשיב. מצד שני, רבים מעדיפים להתייאש. להשפיל את הראש. כמו שהם יודעים טוב. כמו שאבא השפיל את הראש במפעל. כמו שסבא השפיל את ראשו בשדה הכותנה וכמו סבא רבה שהשפיל את מבטו על סיפון אניות הגירוש.  מצד שלישי, יש את אלו שמטיפים לשימוש בכוח ומצד רביעי יש אותי, שכל כך צמא לאישה, אבל לא יכול לכתוב יותר את שירי "אני רוצה אותך, את לא רוצה אותי". זה פשוט לא משהו שיש לי מה להוסיף עליו ובמלים אחרות: קחו צעיר, שכל מעייניו לאהבה ושלבו אותו עם העלייה של התנועה לזכויות האזרח. מה תקבלו? שירים עם תשוקה פוליטית.

"סם, קום! קום! אתה חייב להקשיב לזה!"

"אלוהים…קרטיס! מה יש לך עם להעיר אנשים ב3:00 לפנות בוקר?! יש לך מזל שאני מאמין בך…"

"אוקי, סם, אז זה הולך ככה: 'אנשים, התכוננו: הרכבת מגיעה! אתם לא צריכים כרטיס, פשוט עלו על הנסיעה…'"

כמו שהמנהיגים שלך לימדו אותך

התחלתי להקשיב יותר יותר למילותיו של ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור. השתתפתי בצעדות. נשאבתי לתחושה. בלי שאשים לב, זה התחיל להזדחל לשירים שלי. "עליונות גזעית היא מחלה" הוא היה אומר, ברמזו בעקיפין אל הגזע הלבן של אמריקה, "ומה אנחנו עושים עם אנשים חולים? כועסים עליהם? לא. אנחנו מטפלים בהם". זאת ועוד: "המאבק לשחרור זכויות משמעו שחרור גופו של האדם השחור ושחרור נשמתו של האדם הלבן". הזדהיתי עם האסכולה הזאת. מה תעזור לנו האיבה, הכעס אל מול אלו הרודים בנו? מה תעזור לנו ההתבדלות? ד"ר קינג הציע אפשרות חדשה: "עליונות מוסרית", אבל לא כזו שתקרין יוהרה. לא ולא. כי אז שוב חזרת אחורה. הוא דיבר על עליונות מוסרית כתחושה פנימית מעצימה. דופקים אותך? אתה לא תשנא בחזרה. שוללים את החופש שלך? אתה לא תיתן לכעס שלך להשתלט על ההיגיון. אתה תהווה דוגמה מהלכת במילים ובמעשים שלך. אתה תפיץ את האור ותשיר אל מול פני אויבך. אני לא צריך להתאמץ הרבה בשביל לאמץ את הגישה הזאת. את זה כבר למדתי טוב.

סוף סוף הגיע היום המבורך

אתמול השתעשענו קצת באולפן. התחלתי לזרוק כל מיני שורות לאוויר, סם ופרד אחרי. איך שאני ממציא את השורה: "הילד השחור סוף סוף ייבש את דמעותיו", אני שומע ריצת ספרינט מכיוון חדר הבקרה. אני מסובב את פניי והנה אני רואה את ג'וני, המעבד שלנו, נשען על משקוף דלת חדר הנגנים ולוחש, כמעט בלי נשימה: "שלא תעז לחשוב על זה אפילו".

"עוד מעט ולא יהיה כבר 'הדוד סם'!" המשכתי להקניט את ג'וני, רק בשביל להלהיט את האווירה, לראות כמה אפשר למתוח את הגבול.

"שמע, אם אתה רוצה להרוס את הקריירה שלכם בשלב כזה מוקדם, אני לא אעצור אותך בכוח"

"תירגע, ג'וני, תירגע…" אמר פרד.

"צוחקים קצת" הוסיף סם. "מה, אי אפשר לשחרר קצת קיטור מדי פעם?"

"לא, אם זה על חשבון המכירות שלנו."

ידעתי שג'וני צודק. יש לי הרבה מה להגיד ולמחות, אבל אולי עוד מוקדם להיות נוקשה מדי. עידנתי את המלים ככה שעדיין יעבירו את האווירה. חשבתי שבזה זה נגמר. השמטתי את ה"כושי" ונטרלתי את ה"דוד" רק כדי לגלות שבוע אחר כך, שמרבית התחנות מחרימות את השיר שלנו. "מיליטנטיים" קראו לנו בתחנה אחת. "מסיתים לכוח שחור" באחרת. מה כבר אמרנו? "אם המנהיגים שלכם אומרים לכם להמשיך להיאבק, להמשיך לדחוף, הקשיבו להם. כולכם יכולים לצאת מנצחים"… מיהם המנהיגים הללו? לא רק מרטיו לותר קינג, גם ג'ון קנדי! גם בובי קנדי! אני לא מבין מה לא בסדר. אם הם היו באמת מקשיבים, אני בטוח שהם היו מאוד גאים בנו. "מסיתים לכוח שחור?" אני הרי אומר שם בבירור: "לא אכפת לי מאיפה אתה בא" – אתה יכול להיות שחור, אתה יכול להיות לבן, אתה יכול להיות יהודי, מצדי שתבוא גם בצבע ירוק או סגול – זוהי אמריקה שלך בדיוק כמו שלי; המדינה בה כל אחד יכול לצאת מנצח. זה לא עזר. זה התחיל את התקופה של הרשימות השחורות ברדיו, תרתי משמע. בהתחלה היה התסכול, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לגמרי בדרך הנכונה. חסל סדר התחנפויות. מי שרוצה, שימשיך לשיר שירי אהבה. כאילו לא היו לנו בשפע. ככה בדיוק הם רוצים אותנו, שנמשיך לשבת על משבצת הבידור הנוחה לעיכול. ואני, אין לי שום דבר נגד בידור. אני בדרן, אבל לפני שאני בדרן, אני בן אדם. ואהבה מתחילה, קודם כל, בכבוד. הרדיו הממלכתי רוצה להתעלם מאיתנו? אין בעיה. יש ציבור שלם של קהל שצמא שידברו אליו בשפת אמת וזה בדיוק מה שאני הולך להמשיך לעשות. עד עכשיו הלכתי בין הטיפות? מעתה אין טעם. אם כבר, זה הזמן להשחיז את האמירה שלי.

"אתם יכולים לשכוח מלשיר את השורות האלו! לא בפריים טיים שלי!" הגיע אלינו בריצת אמוק המפיק הראשי.

"מה זאת אומרת"? שאלנו. "מה הבעיה ב: 'אם הייתה לך בחירה של צבע, באיזה צבע הייתי בוחר, אחי?"

"על גופתי המתה, בחורים"

"טוב. אז אנחנו עוזבים" אני גאה בפרד ובסם. הם מוכיחים כל פעם מחדש שהם גברים אמתיים.

"רגע, שנייה, שנייה… לפני שמישהו עוזב פה, אולי כדאי שנרגיע את הרוחות", צץ לפתע ג'ואי בישופ, המארח החביב של תכנית הטלוויזיה הממלכתית אליה הוזמנו.

"מה קורה בחורים? שמעתי את הצעקות ובאתי. עכשיו ספרו לי. מה הבעיה?"

"הם אומרים שאסור לנו לשיר את הלהיט שלנו".

"למה? מה לא בסדר במלים?"

"בוא. אני אקריא לך: 'אם הייתה לך בחירה של צבעים, באיזה צבע היית בוחר, אחי?'"

"נו, עד כאן הכל בסדר."

"אוקי". לקחתי את ג'ואי לצד והמשכתי: "אם היית צריך לבחור יום ללילה? מי היית מעדיף שיעלה?"

"מה? איבדתי אותך"

"אני שואל אותך שאלה פשוטה, ג'ואי – מי היית מעדיף שיעלה."

"מה זאת אומרת? איך אפשר לבחור בכלל בין יום ללילה? איך אפשר להפריד? אנחנו חייבים את שניהם בשביל להתקיים. מה זאת אומרת? גם את החושך וגם את האור. כל ילד יגיד לך את זה."

"בדיוק. אז אנחנו מסכימים."

"אוקי… אז… אני לא ממש מבין מה הבעיה…"

"נכון. אין לך מה לדאוג. אתה יכול לסמוך עלי שכל מה שאגיד היום בתכנית שלך יהיה מבוסס רק על עובדות אמתיות. אף אחד לא יכול לערער על עובדות אמיתיות. הלא כן?"

"יפה קרטיס… אהבתי את הראש שלך… נמשיך את השיחה על שחור ולבן, יום ולילה, כבר בהזדמנות אחרת. לגבי השיר, רוצו על זה. זה יהיה תענוג אישי שלי".

לחצנו ידיים והודינו לו. הנה בנאדם אמיץ, חשבנו בלבנו.

"כמה זמן כבר שנאת את המורה הלבנה שלך, זאת שמלגלגת על אהבתך למטיף השחור"

טוב נו, את השורה הזאת פגשו אוזניו של ג'ואי רק שעה מאוחר יותר, כשביצענו את השיר לראשונה בשידור חי, מול ציבור של אלפי צופים שהדליקו את הטלוויזיה באותו ערב ולא דמיינו לעצמם, שמעבר לבידור הקל יקבלו גם הזדמנות לחשוב. אבל אני בטוח שלא היה אכפת לו. הרי עמדתי במילה שלי: לא אמרתי שום דבר שאפשר לערער עליו.

(המשך יבוא)

(הטקסט הזה מבוסס על תחקיר, ראיונות, ועובדות שתועדו ועובדו לסיפור המסופר בגוף ראשון, לכאורה מגרונו של הגיבור. הנאמנות למקרים שהתרחשו במציאות באה לפני הכל, אך הדיאלוגים והסצנות הן פרי דמיונו של הכותב.)   

נקראתי לחדר המנהל

קמתי ויצאתי החוצה מהכיתה בלי לעשות הרבה עניין. מה הוא כבר יכול להגיד לי שהוא עוד לא אמר? בכניסה למשרדו, חלפתי על פני ליז, המזכירה שלנו. היא לא הרימה מבט.

"או, שלום לך! בוא, כנס. קח לך כיסא. אני שמח שבאת." בשבילי, דלתו של מנהל בית הספר הייתה מאז ומתמיד פתוחה.

"נו, בחורצ'יק, בוא. ספר לי: מה שלומך? איך בבית, מה שלום אימא? מה עם אבא?"

"בסדר, המנהל".

"אוקיי. יפה… ואיך בלימודים?

"בסדר, המנהל"

"מעולה." המנהל קם ממקומו, שילב את ידיו מאחורי גבו והחל סוקר את החדר מקצהו האחד אל השני.

"מהו היקפו של מעגל עם רדיוס באורך 6?"

"אה…"

"כמה זה שורש ריבועי של 9?

"אמממ…"

"באיזו שנה עגנה ספינתו של כריסטופר קולומבוס בחופי אמריקה?"

ניסיתי להיזכר ברצועה השלישית מתוך התקליט הרביעי של ניל יאנג… נו, איך היא נקראה, לעזאזל?

"גלן, תסתכל עלי כשאני מדבר אליך!" המנהל נעצר מולי והרצין מבט. אחרי כמה שניות, פלט אנחה וחזר לשבת במקומו.

"טוב, ילד, תקשיב לי טוב. יש לי הצעה בשבילך, כזו שלא תקבל מאף אחד גם בעוד מליון שנה. זה פשוט ביותר: אם אתה עדיין לא מסוגל להגיד לי כמה זה שורש ריבועי של 9, אין לך הרבה תועלת בשבילי. אז עכשיו, רוץ הביתה, קח את הגיטרה שלך וסע לכיכר העיר. כל שנה מהיום, חזור לחדרי ועדכן אותי מה מצבך. אם תגיד לי: 'כן, מר תומפסון, הולך לי מצוין, אנשים נהנים מהנגינה שלי, אני נהנה ואני מתקדם', אז מה טוב, זה מה שתעשה גם בשנה הבאה, אבל אם תיווכח שלא כך המצב, אתה חוזר אלי ללמוד אלגברה מהיסוד. יש לנו עסק?"

שפשפתי את עיניי כלא מאמין… קמתי, לחצתי את ידו, הודיתי לו בהתרגשות וטסתי הביתה.

"אני עוזב את בית הספר, אימא! אני הולך להיות מוזיקאי רחוב!"

 "סליחה?! אני שמעתי את מה שאני חושבת ששמעתי?"

שמעתי את דלת הכניסה נטרקת. אבא נכנס.

"שמעת?" צעקה אימא לעברו, "הילד שלנו חושב שהוא הולך להיות ואן מוריסון הבא!"

אבא גרר את עצמו לכיוון המקרר, זרק לי חיוך שובב והתיישב בכבדות בחזרה אל שולחן המטבח, כשבאמתחתו בקבוק בירה קרה. לא היה נראה לי שהוא ממש תופס על מה כל הסערה. מצד שני, גם אם הוא תפס, לא היה נראה שזה ממש מזיז לו.

"נו? אתה עוד פה? רוץ ! לך לך! אנחנו עוד נראה באיזה מצב תחזור אלינו היום בערב."

"אבל אימא, מר תומפסון אמר…"

"מי, זה שקורא לעצמו מנהל בית ספר? ומה עם האימא הפשוטה שלך, הא? מתי תתחיל להקשיב גם לה? מי שיש לו קצת שכל בקדקוד לא מניח את כל הביצים שלו בסל אחד!"

אימא מיהרה לעשות את מה שהיא תמיד עושה כשהיא עצבנית על אבא שלי או עלי: שלפה את התקליט הישן של Pat Boone, הניחה את המחט על "Speedy Gonzales", תפסה את שואב האבק ופרצה במחול הניקיונות. מוסיקה היא תרופה לנשמה היגעה. את זה למדתי מאימא.

הסתכלתי על אבא. הוא רק המשיך לבהות בקיר שממולו. הנחתי את הגיטרה על כתפי וסגרתי מאחורי את הדלת.

כשהגעתי לכיכר העיר, אנשים היו במרוצתם הרגילה. תפסתי מקום טוב ליד חנות לבני נשים. הוצאתי את הגיטרה, הנחתי את הנרתיק לרגלי והתחלתי לפרוט. שעה חלפה. כלב לא נעצר. הגברתי את קצב הנגינה. בהתחלה הייתה זו רק גברת זקנה שנעמדה מולי. אחר כך אדון צעיר, אחריו ילד שליקק מולי גלידה באדישות. עוד לא סיימתי את הפזמון השני וכבר הם נעלמו להם. התחיל לעלות ערב. נהייתי צמא ורעב. על מה בדיוק חשבתי כשהגעתי לפה היום? אני לא ואן מוריסון וגם לא אהיה. עצמתי עיניים והתרכזתי עוד יותר בשיר של לאונרד כהן, ששיננתי כל חופשת הקיץ… חשבתי על מה קורה עכשיו בבית שלי… כל הזעם העצור הזה שאני חווה כל יום… כל החלומות השבורים… נתתי את כל מה שהיה לי וזרקתי את הקול שלי כמו שבועטים כדור מסוף המגרש אל סופו. פתאום הוא חזר אלי מהקיר שממול. התפלאתי על האפקט הזה. אז זרקתי קדימה עוד יללה. הצליל חזר אלי שוב והפעם יותר חזק. כשסיימתי את השיר לא שמעתי אלא דממה. פקחתי את עיניי וגיליתי מולי עשרים איש, או יותר, נועצים בי מבטים מודאגים. לא היה לי מושג מה עושים עכשיו, אז פלטתי "תודה…" חרישי. נראה שעוברי האורח המקובצים לקהל רק המתינו לאות ולסימן, כי או אז הם פרצו בשריקות ובמחיאות כפיים צוהלות: "אני לא מאמין… זה עובד…" חשבתי לעצמי. התרגשות חדשה אחזה בי ורוח חדשה נשבה בתוכי. הודיתי להם בחיוך וקדתי לפניהם קידה. חושך ירד על רחוב גרפטון.

בשנה שתחלוף אלמד עוד ועוד את רזי המקצוע, אספוג את האווירה, אלמד להכיר טוב יותר את שעות הסיור של השוטרים ובכלל, אהפוך למה שקוראים "חלק מהנוף". אנשים יראו בי דבר כל כך יציב, עד שאמהות יבקשו להשאיר את הילדים שלהם אצלי בזמן שהן נכנסות למדוד שמלה. שנה אחר כך ילך לי אפילו עוד יותר טוב. אין מצב שאאכזב את מר תומפסון. אעשה הכל.

אחרי שבע שנים הקמנו להקה. קראנו לעצמנו "The Frames" והתרגלנו למאבק תמידי. אם זה לשרוף את כל הכסף שהרווחנו בשנה על עשרה ימי הקלטות שצריכים להספיק לאלבום שלם, אם זה לקבוע סיבוב הופעות באמריקה ולנגן מול עדת שיכורים באיזו עיירה נידחת שאת שמה לא שמענו אתמול וסביר להניח שלא נזכור גם מחר, אחר כך לקלל את המזל הדפוק שלך ואת מה שבחרת, לחזור לתקן אופניים בחצר של אימא, לקלל שוב, ללמוד להכיר תודה ואחרי שנה לחזור על אותו המעגל. מדי פעם מצליח מנהל ההופעות שלנו לדחוף אותנו לאיזה פסטיבל. לפעמים ההופעות ממש מוצלחות ולפעמים אנחנו סתם עובדים קשה על הבמה. לפעמים אני מצליח לגרום לקהל לשיר איתי ולפעמים אני מסתכל עליו ומדמיין, שהוא רק מחכה להופעה של רד הוט צ'ילי פפרז או מי שזה לא יהיה. לפעמים אני בטוח שאני הבחור הכי מוכשר בסביבה, אבל לרוב אני חושב שאני סתם בינוני. בכל מקרה, זה לא משנה, כי כשאני חוזר הביתה, אני עדיין שובר את הראש איך לשלם את שכר דירה. מצד אחד, אני כבר בן 31 ועדיין לא "עשיתי את זה" ומצד שני, מה עוד אני יודע לעשות? לחזור לנגן ברחוב אני לא חוזר ומר תומפסון כבר מזמן לא מחכה לי.

בפעם הראשונה שהזמינו אותנו להופעה בפראג לא ידענו למה לצפות. מה לצ'כים וללהקת רוק אירית שבקושי יוצאת מדבלין? אבל ההופעה הייתה מדהימה… בחיים לא הכרתי אנרגיות כאלה… זה כאילו שאנחנו בדיוק מה שהם חיכו לו… בקיצור, ברפובליקה הצ'כית אנחנו ענקיים. מי שהביא אותנו לשם היה חובב רוק צ'כי נחמד בשם Marek. אחרי ההופעה הוא הזמין אותנו להמשיך למסיבה בביתו שמחוץ לעיר. כשהגענו, כל אחד הוציא גיטרה ושר שיר, כולל מי שלא יודע לנגן. האלכוהול זרם כמו מים והייתה תחושת התעלות באוויר, של ערב שלא יחזור בעולם. מארק מזג לי עוד כוסית, "שלא תתייבש לי", הוא אמר. "למה לא?" עניתי. אחר כך שרתי משהו. האמת, כמה שירים ברצף. עם האקורד האחרון ומתוך מחיאות הכפיים שדעכו, התחילו לצוץ מאיפשהו צלילי פסנתר מתוקים. מנגינה עדינה. כל האווירה השתנתה באחת וכל האורחים החרישו וסובבו את מבטם. נערה צעירה, אולי בת 13, מקסימום 14, התיישבה כשגבה אלינו ומתוך כל המהומה הגברית שהקמנו, הוציאה מגרונה קול תמים. תמים, אבל מלא חכמה ויופי. היא שרה בשקט בשקט ואני קפאתי במקומי. אפשר להגיד שהיא הקפיאה לכולנו את הדם. כשהיא סיימה, חזר מארק אל מרכז החדר והניף את כוסו באוויר. "אז חברים, בשביל חלקכם הגדול זו לא הפעם הראשונה שאתם שומעים אותה שרה, אבל בואו נרים עוד אחת בשביל הבת המוכשרת שלי, הא?!"

מרקטה

אתמול בערב, רגע לפני שחשבתי שאני פורשת לשינה שמעתי את הדלת נפתחת בקומה הראשונה, כשקול שירה גדול מקדם את בואה של חבורת גברים. ידעתי שאבא מארגן את ההופעה של הלהקה שבאה מאירלנד, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא הולך להביא את כל אירלנד אלינו לסלון… תוך דקות, לכולם כבר היו משקאות בידיים והמסיבה החלה. ראיתי בחור גבוה ואדמוני עומד בפינה. יכול להיות שזהו מנהיג הלהקה? ציפיתי שיהיה לו מראה של כוכב רוק מסוקס, אבל יותר מהכול הוא הזכיר לי כלבלב עצוב. החברים שלו דחפו אותו לשיר. בסוף אבא שלי מזג לו עוד משקה וגרר אותו למרכז החדר. בגמלוניות, שחשבתי שהייתה די מתוקה, הוא הסכים לבסוף להרים את הגיטרה. הפריטה שלו הייתה עדינה בהתחלה, אבל הקול שלו. פתאום הקול שלו התרומם ונחת עלי משום מקום. הוא זרק אותו קדימה כמו מטוס ספיטפייר שצולל למתקפה. היה שם משהו שחתך אותי לשניים. אף פעם לא שמעתי מישהו שר ככה. אחר כך גם אני ניגנתי משהו. אחרי שחיכיתי יותר מדי זמן, הוא ניגש אלי סוף סוף, מלווה באבי:

"הי, שמעתי אותך מנגנת שיר נורא יפה קודם. זה שלך?"

"לא. זה של ABBA." האדמוני הסתכל עלי בתימהון וכמעט עיקם את פרצופו.

"B SIDE. אתה לא מכיר?"

"את צריכה לכתוב שירים משלך."

"בטח שהיא כותבת" התפרץ אבא לשיחה.

"לא ממש. כאילו, יש לי רק אחד. אבל אני בחיים לא אשמיע אותו".

"אה, באמת? צחק האדמוני. "טוב, אז פעם הבאה שאני בא לבקר, אני רוצה לשמוע את השיר הראשון האמיתי שתכתבי. מה אתה אומרת?"

"בטח. זאת אומרת נראה בפעם הבאה."

גלן

זה מצחיק, אבל "ולאסיץ' מזאריץ'" הפכה להיות ביתי השני. מאז שחברה שלי בעטה אותי מכל המדרגות אין לי ממש איפה להיות ואין מצב שאני חוזר לאימא עכשיו. אז מצאתי את עצמי מבקר לעתים יותר ויותר תכופות את משפחת אירגלובה. אפילו כשאין לי סיבוב הופעות בצ'כיה. למארק לא אכפת. אני חוזר ואומר לו: "אל תדאג, זה רק לשבוע אחד, עד שאני אסתדר", אבל הוא תמיד מהנהן, טופח על כתפי, נעלם לשבועיים לאיזה פסטיבל וכשהוא חוזר הוא בכלל לא זוכר על מה הייתה השיחה האחרונה. הוא ארגן לי פה צריף בחצר וזה נהדר. בימים אני מסתובב בכפר, יושב בטבע ומחכה לשקיעה, קונה כמה ירקות וחוזר כשמחשיך. אתמול ניסיתי לבשל לעצמי מרק ודי הסתבכתי. מרקטה תפסה אותי על חם. מחפש את עצמי.

"מצחיק שכמותך…לא עושים את זה ככה! תן לי".

איזה מזל שהיא תפסה אותי… אחרי שאכלנו לשובע, שאלתי אותה לגבי אותו השיר שהיא הבטיחה להשמיע לי בפעם שעברה שנפגשנו. קשה להאמין, אבל עברו כבר ארבע שנים מאז. מאר גדלה.

"כן… יש לי משהו… אבל אני לא בטוחה כמה הוא טוב… אם בכלל"

עלינו לחדרה. מאר התיישבה ליד הפסנתר והתחילה לשיר. התיישבתי על המיטה והקשבתי לה. התחלתי להרגיש מין לחץ מוזר בחזה…  כאילו שהנשימה שלי מתקצרת: או שהלב שלי התחיל לפעום מהר מדי, או שהוא פשוט נעצר.

"וואו, מאר.. זה ממש יפהפה…"

"כן? אז עכשיו תשמיע לי משהו משלך!"

"לא… אני לא יודע… יש לי רק התחלה וזה נשמע לי רומנטי מדי… מתקתק…"

"נו!"

אלוהים, אני לא מצליח להגיד לבחורה הזאת לא. הרמתי את הגיטרה והתחלתי:

"אני לא מכיר אותך, אבל כבר אני רוצה אותך…" הנחתי את הגיטרה בחזרה על המיטה.

"טוב, הבנת בערך את הרעיון…" ציפיתי שהיא תגיד משהו, אבל היא מצידה רק פערה את עיניה וחייכה אלי חיוך עמוק וחם. אילו רק ידעה. אילו רק ידעתי אני. למי בדיוק התכוונתי כששרבטתי את השורות האלה אתמול ב3:00 לפנות בוקר? אני לא בטוח שאני מספיק אמיץ בשביל לענות אפילו לעצמי.

המשכתי: "אני לא מכיר אותך, אבל כבר אני רוצה אותך… אולי דווקא בגלל זה". היא הנהנה בעיניה היפות וסימנה לי להמשיך לשורה הבאה. "המלים פשוט רצות החוצה, תמיד אני נופל ברשתם… משאירות אותי בסוף חסר תגובה."

"טוב, זה בערך זה."

"שוב פעם אתה מפסיק? מה יהיה אתך? אתה בכלל מודע, שיש מצב שזה השיר הכי טוב שכתבת בחיים שלך?!"

"לא, פשוט חסר לי כאן חלק… גשר שיוביל לפזמון…"

"תקשיב לזה" מאר התחילה לשלוף אקורדים חדשים, שעד לאותו רגע אפילו לא שיערתי שיכולים להתחבר לשיר. זמזמתי עליהם את המלים הראשונות שעלו על לשוני: "משחקים שאף פעם לא ימצו יותר ממה שכוונו להשיג פשוט פשוט יתישו את עצמם…"

"תמשיך! תמשיך!" הלכתי אחריה למקום שהיא כיוונה: "קחי את הסירה השוקעת הזו וכווני אותה בחזרה לחוף… עוד יש לנו זמן" אני שומע אותה מוסיפה הרמוניה בקול שני. "שירי חזק יותר. בקול מלא תקווה… יש לך בחירה. הנה. עשית אותה עכשיו."

עזבתי את הגיטרה וקמתי מהמיטה נסער. "וואו מאר… זה היה מצויין… זה היה פשוט מבריק… אני אראה אותך אחר כך…אני חייב לקחת אוויר עכשיו". לא יכולתי להישיר אליה אפילו מבט קצר. הרגשתי שעוד כמה רגעים כאלו במחיצתה אני קרוב לעשות משהו ששנינו נתחרט עליו.

למחרת בצהריים, המשכנו מאותו מקום שהפסקנו ואפילו כתבנו שיר שלם תוך כדי טיול בכפר… מה אני אגיד? זה מרגיש יותר מדי טוב… יותר מדי נכון… בימים הבאים נכתוב עוד ועוד כאלו. זה לא בדיוק חומר שמתאים ללהקה שלי. אנחנו עדיין חושבים מה לעשות עם כל השירים החדשים. איך נקליט אותם? כרגע שנינו די תפרנים. אבל אני לא דואג. הכל הולך לי קלי קלות עם הבחורה הזאת.

מרקטה

זה מצחיק. אבל אני ממש מחבבת את הכלבלב האבוד… ביני לבין עצמי, אני מודה שרציתי אותו ממש מהערב הראשון שהוא הגיע אלינו הביתה למסיבה. אבל לא. איך אני בכלל מעלה דבר כזה על דעתי? איך שסיימנו לנגן, הוא ברח לחצר. שוב הוא נתן לי את המבט הזה.

גלן

חבר שלי ג'ון, הפך להיות במאי קולנוע. זאת אומרת הוא עוד לא ביים שום סרט. זאת אומרת הוא ביים סרט אחד, אבל אפשר לראות אותו רק בדמיון של ג'ון. בכל אופן, כשהוא מדבר על הרעיונות שלו, הוא נשמע הרבה יותר נלהב מאשר הוא היה כשהוא ניגן באס בלהקה שלי וזה כבר משהו. ויש לו רעיון  כזה, לעשות סרט על מוזיקאי רחוב. שנים הוא מתחקר אותי, חולב ממני אנקדוטות מ"הווי נגני הרחוב". אני משתף פעולה. יום אחד הוא הרים אליי טלפון וסיפר בהתלהבות שהוא השיג תקציב ראשוני. שמחתי בשבילו. אחרי שבוע הוא התקשר שוב:

"נו, איך הולך, ג'ון? ספילברג כבר התקשר?

"מצחיק מאוד גלן… האמת שהולך חרא. האודישנים על הפרצוף."

"באמת? מצטער לשמוע. אני יכול לעזור במשהו?"

"זהו. האמת שכן. אתה מכיר כל כך טוב את מה שאני רוצה להשיג בסרט הזה, נכון? הרי שנים אני טוחן לך את המוח על הרעיון. אני צריך אותך לתפקיד הראשי."

"לא… ג'ון.. אין מצב…"

"אה, בטח, סליחה. אתה הרי כל כך עסוק. יש לך כל כך הרבה מה להפסיד. רובץ לך באיזה כפר שכוח אל בצ'כיה. חי בצריף. בטלן בן 35. השנה מחכה לך סיבוב הופעות של 8 חודשים וקשה להשיג כרטיסים אפילו להופעה שלכם בוומבלי."

"טוב, טוב, תרד ממני… אני שלך. מה  עוד אתה צריך?"

"שחקנית ראשית."

מרקטה

היום הראשון על הסט היה די מלחיץ. אני? שחקנית? רק אתמול סיימתי תיכון. אבל גלן היה כל כך לבבי. כל כמה דקות הוא ניגש אלי: "זה כלום, מתוקה… זה כמו ששנינו יושבים על המיטה אצלך בבית ומנגנים… תדמייני את זה ככה, כאילו כל המצלמות והתאורה הם כמו האור אצלך בסלון…" והוא באמת צודק. מה באמת יש לנו פה? שתי מצלמות כתף, איש בום אחד, פנס תאורה(שאנחנו שוכרים רק לעתים ממש ממש רחוקות)ומפיקה אחת שכל היום מקשקשת בטלפון. לאט לאט למדתי להירגע ולהתחיל ליהנות. אלמלא גלן, אני לא יודעת איך הייתי עוברת את זה. היום אחרי הצילומים היינו עייפים. חזרנו למלון ופרשנו איש איש לחדרו. אני לא הצלחתי לישון. זה לא היה רק האדרנלין. יצאתי החוצה למסדרון ונקשתי על דלתו. היה כבר 1:00 לפנות בוקר, אבל גלן פתח.

"אני לא מצליחה להירדם. אפשר להיכנס?"

גלן

אתמול זה סוף סוף קרה. חמש שנים חיכינו לרגע הזה. שנינו הרגשנו שזה היה כבר בלתי נמנע, אבל טוב שזה בא ממנה, כי אם היה זה היה תלוי רק בי יכול להיות שהייתי מחכה עד שכבר לא היה נשאר למה. ככה זה, אני חושב 100 פעם לפני כל דבר והיא פשוט קופצת למים. אני מרגיש כמו ילד לידה.

מרקטה

הכל רץ במהירות שיא, מי חשב שסרט קטן שכזה יעורר כל כך הרבה רעש? כשסיפרו לנו שאחד השירים בו מועמד לאוסקר בקטגוריית השיר הטוב ביותר מתוך סרט התפוצצנו מצחוק. מה שמדהים הוא שגם זכינו! מהרגע הזה הכל פשוט השתנה. טיסות מסביב לעולם, ראיונות בתכניות בוקר, סיבוב הופעות. בינתיים זה כיף. אני אוהבת דברים חדשים.

גלן 

זה מדהים מה שקורה. אני כבר בן 37, אבל לא משנה. סוף סוף יש לנו סיבוב הופעות כמו שצריך. אמריקה, אירופה. אפילו אוסטרליה. אני מרגיש כמו נמר שאימנו שנים בקרקס וכמשחררים אותו סוף סוף מול להופיע מול קהל, אין סיכוי שהוא יטעה. אני טורף את ההופעות האלה. יוצא שהשירים שכתבתי באמת משמעותיים לחיים של אחרים. זה מטורף. אבל אני מוכן לטירוף הזה. התכוננתי כל החיים. אני לא יכול להגיד את זה, לצערי, על מאר. זה יותר מדי חדש בשבילה. הכל בא לה במנות גדולות ופתאומיות מדי. גם העניינים בינינו כבר לא כמו שהיו. סיבוב ההופעות מתיש ובלילות האחרונים היא לוקחת לעצמה חדר בנפרד. שתעשה מה שהיא רוצה. היא כבר ילדה גדולה.

מרקטה

אתה אוהב את הפוזה המלנכולית שלך. תגיד תודה על כל השפע הזה! זה לא מה שרצית כל החיים שלך? אני יודעת שחלמת על זה מאז שהיית ילד. לילה אחד אתה שיכור משמחה ובוקר אחר, אחרי שהופענו באולם מפואר ל5000 איש, אתה שוב מתלונן על "גודל התהילה" וכמה שהיית מת לחזור לנגן במועדונים קטנים "בשביל האינטימיות". אוי באמת, תעשה לי טובה… רציתי שזה יעבוד. אבל אני מצטערת. אני לא יודעת לעשות את מה שאתה מצפה ממני לעשות.

גלן

עברתי לגור בניו יורק. גם מאר עברה, אבל לא איתי. מאז שנפרדנו נשארנו חברים טובים. זאת אומרת, אני עוד אוהב אותה, אני לא יודע איך היא מרגישה. איך בכלל אפשר למחוק את כל מה שהיה בינינו? אנחנו מקליטים עכשיו את השירים שכל אחד כתב לבד, אבל עושים את זה באלבום משותף. את המתח אנחנו מפרקים במוסיקה. את הדיבור האמתי בינינו אנחנו עושים דרך השירים. אולי היינו מאוהבים ברעיון של האהבה יותר משהיינו מאוהבים אחד בשני, אני לא יודע. שמעתי שהיא מתחתנת בקרוב.

טלפון שהגיע לחדרי העיר אותי שלשום לפנות בבוקר. מיד הזמנתי טיסה חזרה. ידעתי שאבא לא במיטבו, אבל דחקתי את המחשבה הזאת לאיזשהו מקום חשוך בתוכי. כשהגעתי, הוא כבר לא היה. אני ואימא ידענו שזה יגיע. שנים הרופא היה אומר לו שהשתייה תהרוס לו את הכבד. הוא ידע שהוא במסלול הזה. הוא היה מודע לחלוטין. בכל רגע ורגע. זה היה דבר שכמעט אף פעם לא דיברנו עליו בבית, אבל ידעתי שכשהיה צעיר, החלום שלו היה להיות מתאגרף מקצועי. הוא כמעט עשה את זה, אבל ויתר על קריירה ברגע שזה התחיל להיות רציני. הוא פחד. אני לא יודע ממה, אבל הוויתור הזה רדף אחריו כל החיים. וזה הגיע לבית. וזה הגיע ליחסים הקשים שלו עם אימא. השתייה הייתה המזור לנפשו, המקום היחיד בו הוא הרגיש שהוא עושה בדיוק את מה שהוא רוצה בחיים האלה. חיבקתי את אימא חזק.

"אני כאן", אמרתי לה. בשביל כל מה שיבוא עכשיו.

(הבהרה: הטקסט הזה התבסס על תחקיר, ראיונות, עובדות אמיתיות שתועדו ועובד לסיפור בגוף ראשון. הנאמנות למקרים שהתרחשו במציאות באה לפני הכל, אך הדיאלוגים והסצנות הן פרי דמיונו של המחבר.)   

יש נסים. לאן שאתה לא הולך

בשביל ילד, אין דבר טוב יותר ממרחבים פתוחים. כשבבוקרי חופשות, היה אבא נוקש על דלת חדרנו ומשכים אותנו לצאת לטיול, זה לא היה כאילו שזה היה השיגעון הבלעדי שלו. גרנו בצפון לונדון, אבל בקצה, ככה שהשטח הכפרי לא היה ממש רחוק. אבא היה צועד ראשון, אני ואחי אחריו. הליכה אטית. שקט. התבוננות. כל אחד בקצב שלו. מדי פעם היינו שומעים המהום… איפה שהוא מכיוון מעלה השביל. "זה חייב להיות אבא", צחקנו לנו בשקט, "אם זו לא הרוח המרשרשת בעלים"… בפעמים אחרות, היינו מתיישבים לצידו בבתי קפה לאורך הטיילת וגם כן, שותקים. מסתכלים בו מסתכל על העוברים ושבים. אחרי דקות ארוכות, היה מפנה את מבטו אלינו, לובש על פניו חיוך רחב ושוטח מסקנתו: "החיים הם אנשים… החיים הם אנשים…" הו, אבא, אין לך מושג כמה שצדקת. העולם לא השתנה. אבל אני כן. וממרומי גיל 69, לא הגעתי למסקנה טובה יותר.

ואימא. הו אימא יקרה… הרי אין בכלל שאלה: את המוזיקה קיבלתי מהצד שלך במשפחה. רק המראה שלך מתיישבת אל הפסנתר, די היה בו כדי כדי להטיל עליי מורא… בקיצור, בחיים לא אגיע לרמה שלך. אני זוכר את התמונה – תמיד זה היה בחטף, מתוך פרץ רגעי של שמחה גנובה: את רצה מן המטבח, נוחתת על הקלידים, יד שמאל שלך טסה על הליווי ויד ימין משלימה במנגינה. ניגנת כמו שד. השארת עשן מאחורייך. באת ממשפחה כזאת, לא עשית מזה עניין. אני זוכר איך סבא היה מתיישב עם הגיטרה ושר לנו מה שהיה נקרא אז "שירי סלון". זוכר לטובה את דוד צ'רלי על האקורדיון, אבל במיוחד זוכר אותך, דודה מאי. אני זוכר איך את ואחותך הייתן סועדות את דוד ויל שלנו, אחרי שזה נפגע מהרעלת גז במלחמת העולם הראשונה. דוד ויל היה נתון בכיסאו כל היום. את היית שרה בשבילו את “Sunshine Of Your Smile” והוא, מצידו, לא יכל להפסיק לבקש ממך עוד. כל הזיכרונות המתוקים האלה… העולם הישן הזה נכנס בי עמוק, אימא, אבל אז עוד לא הבנתי עד כמה ובאיזו צורה. אני הייתי כבר תוצר של דור אחר.

אל תפחד

גיל 18 נחת עלי משום מקום. לא שהיה לי מושג מה אני רוצה לעשות עם חיי. לא הקדשתי לזה מחשבה יתרה וההורים כבר התחילו לנעוץ בי מבטים מודאגים, אז אמרתי "שיהיה" – פתחתי את אחד העמודים האחרונים בעיתון שהיה מונח על השולחן במטבח ועיני נחו על מודעה בזה הניסוח: "מכללת בנגור – ווילס – בוא אלינו ללמוד את תורת החשמל!". בימים הראשונים הייתי מתיישב בכיתה, מתאמץ לא להירדם. בהפסקות, הייתי מתרוצץ בין החדרים ובדמיוני הוזה צורות של פסנתרים: פסנתרי קיר, פסנתרי כנף, כל סוגי הפסנתרים. עד מהרה גיליתי שניים, בשני חדרים שונים. הייתי יושב שם שעות, שוכח מהכול. אף פעם לא הייתי מוצא שם אף אחד ולשמחתי, אף אחד אף פעם לא היה מוצא אותי.

המוסיקה הלכה והשתלטה על רוחי הצעירה ומה אני אגיד לכם, ידידיי, בחשמל לא עסקתי… אל הדירה ששכרנו על ההרים היה מגיע אוטובוס פעם במיליון שנה ואני כבר הייתי חייב לנגן על משהו, אז מישהו הביא אלי הרמוניום זול שמצא בשוק ולצליליו הזרים הלחנתי את השיר הראשון שלי. השותפים שלי אהבו את המנגינה. אחד מהם אפילו הציע לכתוב בשבילי את המלים.

אח"כ הזיכרון שלי מתחלק לכמה תמונות ברורות וחדות ולכמה חורים שחורים, כאלו שעד היום עוד לא הצלחתי למלא: זוכר נסיעה מרגשת למנצ'סטר, עם להקה שנסעה להקליט שיר שלי(מאיפה הם שמעו עליי בכלל?)באולפן גדול, זוכר את ג'ון החביב, שנקש על דלת בית הוריי וביקש להקליט אותי מנגן באמצעות שולחן ההקלטה הנייד שלו, זוכר הרבה שעות של כיף בהקלטות מאולתרות ובאווירה בלתי מחייבת. אף אחד לא חשב לא על תהילה ולא על כסף. רק התענוג של גילוי המוסיקה והשירים, זה היה מספיק בשביל לקרוא לו מטרה.

אבל כשהציעו לי חוזה עם חברת תקליטים גדולה ואחרי שבאורח פלא, גם זה קרה, התחלתי לעלות על מסלול של בלבול. לא האמנתי שזה קורה לי, הייתה זו סחרחרה משונה של צירופי מקרים(אני כשלעצמי מעולם לא דחפתי את עצמי),שהביאו אותי בוקר אחד אל מפתנו של אחד מהמכובדים שבאולפנים. מצאתי שם את פיטר. הוא היה נראה לי סחוט מעייפות. "הכול בסדר?" שאלתי.

"לא ביל… אל תשאל… נשארתי ער כל הלילה כדי לכתוב את העיבודים האלה… עוד כמה דקות הם ייכנסו לפה, 30 נגני תזמורת ואז כל הגיהנום יתחיל להתרופף… "

טוב, הגיהנום לא בדיוק התרופף, ההיפך היה הנכון. ישבתי בחדר הבקרה בזמן שהתזמורת ליוותה את שירי הקטנים והעדינים, אלו שהתחלתי לכתוב רק שנה קודם לכן על כלי צפצפני בדירת סטודנטים מוזנחת בהרים ושהמשכתי בחדר השינה שלי אצל הורי, כשאחי מלווה אותי בתיפוף עפרונות על שולחן הכתיבה. לראות ולשמוע את כל זה קורה היה נס מלא פלא עבורי… אם אודה שביקשתי את זה, אז זה אולי היה רק בחלומותיי הכמוסים ביותר והנה, זה מתגשם. כשחזרתי הביתה עם התקליט בידי, לא אכחיש, הייתי בעננים. מחר חברת התקליטים מתכוונת להוציא את האלבום והעתיד נראה ורוד. ובכן, למחרת היום אף אחד לא עצר נשימתו. הרדיו לא התייחס לנסים ששמעתי באזני והחיים המשיכו רגיל. התקשיתי להבין איך הם לא שמחים לקבל את כל המתנות הנפלאות שאספתי. נכון, תהילה לא חיפשתי, אבל אחרי שאתה יוצר משהו, אתה מצפה שמישהו לפחות ישמע אותו, לא? לא הבנתי מה השתבש. מאוחר יותר מישהו אמר, שחברת התקליטים הזו מחתימה מאות אמנים ללא אבחנה, זורקת על הקיר כמה שיותר גושי בוץ בתקווה שאחד מהם יידבק. השמועה הייתה שהם סירבו בשעתם לביטלס. העולם מוזר. כבר הבנתי כמה דברים בקשר לחיים, אבל עוד לא הבנתי את העולם. גוש הבוץ שלי לא נדבק.

ספר את זה כמו שזה

ראיתי בעיתון תמונה של ארבעה נערים הרוגים. המדובר היה בארבעה נערים בני גילי, סטודנטים ממדינת קנט שבאוהיו, שיצאו למחות על פלישתה של ארה"ב לקמבודיה. העובדה שהמדינה שלחה עליהם פלוגת אנשי משמר, שירו 67 סבבים של כדורים תוך 13 שניות, הורגים ארבעה ופוצעים אנושות תשעה אחרים, הייתה משהו שהתקשיתי לתפוס. זה, בשילוב דברים שקראתי אז, כמו החזיונות של דניאל וכמו מה שהיה לג'ון המבשר להגיד ב"ספר ההתגלויות" לא הניחו את דעתי. לא היה לי אלא להגיע למסקנה שאנחנו חיים עכשיו בתקופה אפוקליפטית. אתה ואני קמים כל בוקר וממשיכים רגיל, אבל מה שאנחנו לא יודעים, זה שהאל הכול יכול מתכונן להפליא עלינו את מכותיו. וכשהזרוע תנחת, חברים, לא נדע מה הכה בנו. שורה של שירים מלאי זעם ותוכחה נשפכו ממני תוך ימים ספורים ובחוזה היה כתוב שמגיע לי לפחות עוד תקליט אחד, אז הלכתי לקיים את מה שכתוב בחוזה.

אני אוהב את העבודה עם ריי ראסל. יש בנגינת הגיטרה שלו משהו שלוח רסן. אני חושב שזה היה חסר לי בתקליט הקודם. הקלטנו את האלבום החדש כמו יחידת קומנדו ויצא לנו תקליט רזה ובועט. אני גאה בו. הגשנו לחברת התקליטים את האלבום ואחרי שחשבנו, שללא ספק תהיה להם הסתייגות מהתצלום המיוסר שלי, כשזקן פרא חדש מקשט את פני ואחרי שהיינו בטוחים, שמישהו במשרדים שלהם ירים גבה אחרי שישמע, שבתקליט אפשר לספור את המילה "ישו" הרבה יותר מכמה פעמים, נתקלנו באדישות מוזרה, שהזכירה לי באופן מדאיג את ההתנהלות, שהרגשתי לפני הוצאת האלבום הראשון: "יפה מאוד, חבר!", "התקליט ייצא לחנויות בשבוע הבא!".

התקליט אכן יצא, אבל שוב, שום דבר רציני לא יצא מזה. אחרי חודשיים של אין מכירות, בישר לי המנהל שלי, טרי, שזרקו אותנו מחברת התקליטים. "זהו", אמרתי לעצמי. "לא רוצים? לא צריך. אני אחזור לכתוב שירים בחדר השינה שלי. ממילא לא ביקשתי את כל ההרפתקה הזאת לעצמי. הכל סחרחרה משונה של צירוף מקרים".

החיים המשיכו. אמרו עליי שעבדתי בכל מיני עבודות: ממיין פירות, פועל במפעל, היו כאלו שזיהו אותי כעוזר במחלקת הדגים הקפואים ברשת סופרמרקטים מפורסמת ברחוב אוקספורד. מה אומר לכם ידידיי? הכול אמת, אבל זה ממש לא נורא כמו שאתם חושבים. הכול בסדר אם אתה ממשיך כל הזמן לנגן, למרות שלא באינטנסיביות שאפשר לחשוב. אני הטיפוס הזה שמרפרף כל יום על הפסנתר. טיפה פה, טיפה שם. אולי חצי שעה ביום. אחרי איזה עשר שנים הצלחתי לארגן מספיק כסף בשביל להיכנס לאולפן עוד פעם אחת עם החברים שלי. קראתי לאלבום "מחר, מחר ומחר" אבל שוב, לא ידעתי ולא היו לי את הכוחות לקדם אותו. הנחתי אותו על המדף.

שתול את עצמך בגינה

אני אוהב להסתכל על עצים. בשנות ה60 כולנו התאמצנו כל כך חזק למצוא תשובות לדברים. סמי הזיה, קומונות, גורואים, אהבה חופשית. אני הייתי מסתכל על עצים. אני מדבר על לנסוע באוטובוס קומותיים ולנעוץ מבטי בעצים. מה שקורה זה שחלק אחד של הראש שלך אומר: "ביל, אתה כנראה משתגע. מה פתאום אתה מסתכל לי על עצים עכשיו?", אבל חלק אחר שלו אומר: "כן, ביל, זה הכיוון: ככל שתבין ותתחבר יותר לעצים ולטבע, כך תצליח לפרוץ את מגבלות המוח האנושי". מחשבות כאלו התרוצצו אצלי ב1970. גם עכשיו. אני בטוח שאנחנו מפספסים משהו. ברגע שקראנו ליצורים החיים האלו בשם ותייגנו אותם "עצים" ניתקנו את עצמנו מההוויה החכמה והעמוקה של הטבע. אנחנו הרבה יותר דומים מאשר שונים… פעם אנשים ידעו את הדברים האלה. מאז בלבלנו הכל. איך שלא יהיה, לפני 14 שנה בערך, בעודי עובד בגינה ומאזין באוזניות לקלטת של שירים ישנים שלי, אני זוכר שחשבתי: "שמע ביל, שירים לא רעים יש לך שם. אולי מישהו יום אחד עוד יקשיב להם…" עם השנים, לימדתי את עצמי להשלים עם העובדה שנמחקתי. וכך, עוד באותו הערב, קיבלתי טלפון פתאומי שמודיע לי כי עומדים להוציא את שני האלבומים שלי בהוצאה מחודשת. נדהמתי. "אתה רואה?" אמרתי לעצמי, "לא סתם הסתכלת שנים על עצים. אתה לא משוגע. העצים חכמים, יש להם מסר בשבילנו: זרע את הזרעים שלך באדמה, שתול את עצמך בגינה, ספוג את מי הגשם וקלוט כל יום מעט מאור השמש. עכשיו חכה שנים רבות – העץ הזקן יעמיק שורשיו בקרקע, עמוק יותר ועמוק יותר. בעתיד הוא ייתן את פירותיו.

הודיתי לאלוהים על נס ראשון מסוגו, אבל פתאום התחילו להגיע עוד: זוכר שבאחר צהריים אחד של שנת 2002, מגיע אל סף דלתי חברי הטוב, גראהם, מתנשף ומלא בהתרגשות: "זוכר שאמרתי למנהל שלך, טרי, שזו רק שאלה של זמן עד שהמוזיקה שלך תפרוץ החוצה?"

-"נו," צחקתי, מצפה בנונשלנטיות לגלות מה באמתחתו של חברי הטוב הפעם.

-"הבן שלי מעריץ נלהב של להקה אמריקאית אחת, wilco שמה, הם עושים "alternative folk", או משהו, ככה הבן שלי אמר. מה זה בכלל "alternative folk"? כשאנחנו היינו בגילם הכל היה "רוק'נ'רול…"

-"נו, גראהם, אין לי את כל היום." גראהם ידוע כחובב השיחה הבטלה.

-"בקיצור, אנחנו מכניסים את הדי וי די למכשיר ומה אני שומע אם לא את "Be Not So Fearful?' אנשים חיים את המוסיקה שלך, ביל. תתחיל להכיר בעובדה!"

-"מה? לא, זה לא יכול להיות…"

גראהם חייך חיוך מלא סיפוק, נכנס לדירתי ודחף אותי פנימה לסלון, בוא, בוא תראה, ליצן. יש פירות לעמלך…

את ג'ף היקר, מנהיג ווילקו, שעד אז הייתה להקה אלמונית בשבילי, יצא לי להכיר רק חמש שנים אח"כ, שזה בערך הזמן שלקח לו לשכנע אותי, להסכים לעלות איתו לבמה באחת ההופעות שלהם ב Sheferds Bush Empire ולבצע את השיר. אני לא יודע איך הוא הצליח לסחוב איש זקן שכמוני אל הבמה הענקית הזאת. רעדו לי הרגליים. מי אני לעלות על במה שכזו? אבל כשמסתבר שהשירים שלך  כל כך משמעותיים בשביל מישהו אחר, אחרי שכבר חשבת שנמחקת כליל, זה לא ממש שם אותך בעמדה ממנה אתה יכול לסרב.

ג'ף, אני חייב לך הרבה מעבר למה שאני מסוגל לבטא במלים. אתה תראה. אני עוד אמצא איך לגמול לך…

 

לפעמים פשוט צריך לחכות להזמנה הנכונה

חשבתי שבזה זה ייגמר, זה היה הרבה יותר ממה שאיש כמוני יכול לבקש.

ואז הגיע הטלפון:

"הלו?"

"שלום… האם אני מדבר עם ביל?

"כן. מדבר"

"ביל פיי?"

"כן. אני האיש"

ג'ושוע. עוד מילדות אהבתי את הדמות של יהושע בברית הישנה. כשעל משה נאסר להיכנס לארץ המובטחת, היה זה יהושע אליו הועבר השרביט, אם אפשר להגיד. אם כן, שום דבר לא הכין אותי לזה שג'ושוע צעיר זה, הוא זה שיעביר את השרביט אלי… עוד לא מאוחר בשביל להיכנס אל הארץ המובטחת…

"אני מקווה שאני לא מפריע… אהממ… אני אספר לך למה אני מתקשר: קוראים לי ג'ושוע הנרי. אני מפיק מוסיקלי מארה"ב ותשמע… אני מעריץ ענק שלך… אני מכור לשירים שלך. מאז שהייתי ילד… עוד אבא שלי היה שומע אותך. באוסף התקליטים של ההורים שלי מצאתי את כל התקליטים"

"אה… רק שנייה, ג'ושוע, אני חושב שמישהו דופק בדלת, חכה רגע על הקו…"

הנחתי את השפופרת על השולחן ואז זה סוף סוף השתחרר… פתאום הכל גאה בי. כל השנים האלו… להבין שכבר שני דורות עברו על התקליטים העלומים האלו ועדיין זה מספיק משנה בשביל שאחד, צעיר אלמוני, ירים את השפופרת ויחייג לאחד זקן מארץ אחרת? ניגבתי את הדמעות, שטפתי את פניי ולקחתי נשימה עמוקה… כאילו זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו, שמפיק מוזיקלי מעבר לים ישמע אותי מתייפח מעבר לקו. זו תהיה חתיכה של רושם ראשוני.

-"כן, ג'ושוע, סליחה על ההמתנה… זה היה רק החתול של השכנים."

-"בוא ניקח את כל הסקיצות הביתיות שעשית בשנים האחרונות ונקליט אותם מחדש כמו שצריך"

-"או, ג'ושוע חביב… אני לא יודע… אני לא בטוח שאני בנוי לזה…"

-"אל תדאג, ביל, כבר כתבתי עיבודים למיתרים, כבר דאגתי להכל. אנחנו נקליט ב"Abbey Road!"

-"מה? אני? באבי רואד?"

-"כן. אתה לא חושב שאתה ראוי לזה?"

וככה הקלטנו את האלבום החדש. האלבום הרשמי החדש מזה 40 שנה. וזה יצא כל כך יפה שבא לי לצעוק.

צדקת, אבא. החיים הם אנשים.

ויש נסים. לאן שאתה לא הולך.

 

(הטקסט הזה מבוסס על תחקיר, ראיונות, ועובדות שתועדו ועובדו לסיפור המסופר בגוף ראשון, לכאורה מגרונו של הגיבור. הנאמנות למקרים שהתרחשו במציאות באה לפני הכל, אך הדיאלוגים והסצנות הן פרי דמיונו של הכותב.)