קמתי ויצאתי החוצה מהכיתה בלי לעשות הרבה עניין. מה הוא כבר יכול להגיד לי שהוא עוד לא אמר? בכניסה למשרדו, חלפתי על פני ליז, המזכירה שלנו. היא לא הרימה מבט.
"או, שלום לך! בוא, כנס. קח לך כיסא. אני שמח שבאת." בשבילי, דלתו של מנהל בית הספר הייתה מאז ומתמיד פתוחה.
"נו, בחורצ'יק, בוא. ספר לי: מה שלומך? איך בבית, מה שלום אימא? מה עם אבא?"
"בסדר, המנהל".
"אוקיי. יפה… ואיך בלימודים?
"בסדר, המנהל"
"מעולה." המנהל קם ממקומו, שילב את ידיו מאחורי גבו והחל סוקר את החדר מקצהו האחד אל השני.
"מהו היקפו של מעגל עם רדיוס באורך 6?"
"אה…"
"כמה זה שורש ריבועי של 9?
"אמממ…"
"באיזו שנה עגנה ספינתו של כריסטופר קולומבוס בחופי אמריקה?"
ניסיתי להיזכר ברצועה השלישית מתוך התקליט הרביעי של ניל יאנג… נו, איך היא נקראה, לעזאזל?
"גלן, תסתכל עלי כשאני מדבר אליך!" המנהל נעצר מולי והרצין מבט. אחרי כמה שניות, פלט אנחה וחזר לשבת במקומו.
"טוב, ילד, תקשיב לי טוב. יש לי הצעה בשבילך, כזו שלא תקבל מאף אחד גם בעוד מליון שנה. זה פשוט ביותר: אם אתה עדיין לא מסוגל להגיד לי כמה זה שורש ריבועי של 9, אין לך הרבה תועלת בשבילי. אז עכשיו, רוץ הביתה, קח את הגיטרה שלך וסע לכיכר העיר. כל שנה מהיום, חזור לחדרי ועדכן אותי מה מצבך. אם תגיד לי: 'כן, מר תומפסון, הולך לי מצוין, אנשים נהנים מהנגינה שלי, אני נהנה ואני מתקדם', אז מה טוב, זה מה שתעשה גם בשנה הבאה, אבל אם תיווכח שלא כך המצב, אתה חוזר אלי ללמוד אלגברה מהיסוד. יש לנו עסק?"
שפשפתי את עיניי כלא מאמין… קמתי, לחצתי את ידו, הודיתי לו בהתרגשות וטסתי הביתה.
"אני עוזב את בית הספר, אימא! אני הולך להיות מוזיקאי רחוב!"
"סליחה?! אני שמעתי את מה שאני חושבת ששמעתי?"
שמעתי את דלת הכניסה נטרקת. אבא נכנס.
"שמעת?" צעקה אימא לעברו, "הילד שלנו חושב שהוא הולך להיות ואן מוריסון הבא!"
אבא גרר את עצמו לכיוון המקרר, זרק לי חיוך שובב והתיישב בכבדות בחזרה אל שולחן המטבח, כשבאמתחתו בקבוק בירה קרה. לא היה נראה לי שהוא ממש תופס על מה כל הסערה. מצד שני, גם אם הוא תפס, לא היה נראה שזה ממש מזיז לו.
"נו? אתה עוד פה? רוץ ! לך לך! אנחנו עוד נראה באיזה מצב תחזור אלינו היום בערב."
"אבל אימא, מר תומפסון אמר…"
"מי, זה שקורא לעצמו מנהל בית ספר? ומה עם האימא הפשוטה שלך, הא? מתי תתחיל להקשיב גם לה? מי שיש לו קצת שכל בקדקוד לא מניח את כל הביצים שלו בסל אחד!"
אימא מיהרה לעשות את מה שהיא תמיד עושה כשהיא עצבנית על אבא שלי או עלי: שלפה את התקליט הישן של Pat Boone, הניחה את המחט על "Speedy Gonzales", תפסה את שואב האבק ופרצה במחול הניקיונות. מוסיקה היא תרופה לנשמה היגעה. את זה למדתי מאימא.
הסתכלתי על אבא. הוא רק המשיך לבהות בקיר שממולו. הנחתי את הגיטרה על כתפי וסגרתי מאחורי את הדלת.
כשהגעתי לכיכר העיר, אנשים היו במרוצתם הרגילה. תפסתי מקום טוב ליד חנות לבני נשים. הוצאתי את הגיטרה, הנחתי את הנרתיק לרגלי והתחלתי לפרוט. שעה חלפה. כלב לא נעצר. הגברתי את קצב הנגינה. בהתחלה הייתה זו רק גברת זקנה שנעמדה מולי. אחר כך אדון צעיר, אחריו ילד שליקק מולי גלידה באדישות. עוד לא סיימתי את הפזמון השני וכבר הם נעלמו להם. התחיל לעלות ערב. נהייתי צמא ורעב. על מה בדיוק חשבתי כשהגעתי לפה היום? אני לא ואן מוריסון וגם לא אהיה. עצמתי עיניים והתרכזתי עוד יותר בשיר של לאונרד כהן, ששיננתי כל חופשת הקיץ… חשבתי על מה קורה עכשיו בבית שלי… כל הזעם העצור הזה שאני חווה כל יום… כל החלומות השבורים… נתתי את כל מה שהיה לי וזרקתי את הקול שלי כמו שבועטים כדור מסוף המגרש אל סופו. פתאום הוא חזר אלי מהקיר שממול. התפלאתי על האפקט הזה. אז זרקתי קדימה עוד יללה. הצליל חזר אלי שוב והפעם יותר חזק. כשסיימתי את השיר לא שמעתי אלא דממה. פקחתי את עיניי וגיליתי מולי עשרים איש, או יותר, נועצים בי מבטים מודאגים. לא היה לי מושג מה עושים עכשיו, אז פלטתי "תודה…" חרישי. נראה שעוברי האורח המקובצים לקהל רק המתינו לאות ולסימן, כי או אז הם פרצו בשריקות ובמחיאות כפיים צוהלות: "אני לא מאמין… זה עובד…" חשבתי לעצמי. התרגשות חדשה אחזה בי ורוח חדשה נשבה בתוכי. הודיתי להם בחיוך וקדתי לפניהם קידה. חושך ירד על רחוב גרפטון.
בשנה שתחלוף אלמד עוד ועוד את רזי המקצוע, אספוג את האווירה, אלמד להכיר טוב יותר את שעות הסיור של השוטרים ובכלל, אהפוך למה שקוראים "חלק מהנוף". אנשים יראו בי דבר כל כך יציב, עד שאמהות יבקשו להשאיר את הילדים שלהם אצלי בזמן שהן נכנסות למדוד שמלה. שנה אחר כך ילך לי אפילו עוד יותר טוב. אין מצב שאאכזב את מר תומפסון. אעשה הכל.
אחרי שבע שנים הקמנו להקה. קראנו לעצמנו "The Frames" והתרגלנו למאבק תמידי. אם זה לשרוף את כל הכסף שהרווחנו בשנה על עשרה ימי הקלטות שצריכים להספיק לאלבום שלם, אם זה לקבוע סיבוב הופעות באמריקה ולנגן מול עדת שיכורים באיזו עיירה נידחת שאת שמה לא שמענו אתמול וסביר להניח שלא נזכור גם מחר, אחר כך לקלל את המזל הדפוק שלך ואת מה שבחרת, לחזור לתקן אופניים בחצר של אימא, לקלל שוב, ללמוד להכיר תודה ואחרי שנה לחזור על אותו המעגל. מדי פעם מצליח מנהל ההופעות שלנו לדחוף אותנו לאיזה פסטיבל. לפעמים ההופעות ממש מוצלחות ולפעמים אנחנו סתם עובדים קשה על הבמה. לפעמים אני מצליח לגרום לקהל לשיר איתי ולפעמים אני מסתכל עליו ומדמיין, שהוא רק מחכה להופעה של רד הוט צ'ילי פפרז או מי שזה לא יהיה. לפעמים אני בטוח שאני הבחור הכי מוכשר בסביבה, אבל לרוב אני חושב שאני סתם בינוני. בכל מקרה, זה לא משנה, כי כשאני חוזר הביתה, אני עדיין שובר את הראש איך לשלם את שכר דירה. מצד אחד, אני כבר בן 31 ועדיין לא "עשיתי את זה" ומצד שני, מה עוד אני יודע לעשות? לחזור לנגן ברחוב אני לא חוזר ומר תומפסון כבר מזמן לא מחכה לי.
בפעם הראשונה שהזמינו אותנו להופעה בפראג לא ידענו למה לצפות. מה לצ'כים וללהקת רוק אירית שבקושי יוצאת מדבלין? אבל ההופעה הייתה מדהימה… בחיים לא הכרתי אנרגיות כאלה… זה כאילו שאנחנו בדיוק מה שהם חיכו לו… בקיצור, ברפובליקה הצ'כית אנחנו ענקיים. מי שהביא אותנו לשם היה חובב רוק צ'כי נחמד בשם Marek. אחרי ההופעה הוא הזמין אותנו להמשיך למסיבה בביתו שמחוץ לעיר. כשהגענו, כל אחד הוציא גיטרה ושר שיר, כולל מי שלא יודע לנגן. האלכוהול זרם כמו מים והייתה תחושת התעלות באוויר, של ערב שלא יחזור בעולם. מארק מזג לי עוד כוסית, "שלא תתייבש לי", הוא אמר. "למה לא?" עניתי. אחר כך שרתי משהו. האמת, כמה שירים ברצף. עם האקורד האחרון ומתוך מחיאות הכפיים שדעכו, התחילו לצוץ מאיפשהו צלילי פסנתר מתוקים. מנגינה עדינה. כל האווירה השתנתה באחת וכל האורחים החרישו וסובבו את מבטם. נערה צעירה, אולי בת 13, מקסימום 14, התיישבה כשגבה אלינו ומתוך כל המהומה הגברית שהקמנו, הוציאה מגרונה קול תמים. תמים, אבל מלא חכמה ויופי. היא שרה בשקט בשקט ואני קפאתי במקומי. אפשר להגיד שהיא הקפיאה לכולנו את הדם. כשהיא סיימה, חזר מארק אל מרכז החדר והניף את כוסו באוויר. "אז חברים, בשביל חלקכם הגדול זו לא הפעם הראשונה שאתם שומעים אותה שרה, אבל בואו נרים עוד אחת בשביל הבת המוכשרת שלי, הא?!"
מרקטה
אתמול בערב, רגע לפני שחשבתי שאני פורשת לשינה שמעתי את הדלת נפתחת בקומה הראשונה, כשקול שירה גדול מקדם את בואה של חבורת גברים. ידעתי שאבא מארגן את ההופעה של הלהקה שבאה מאירלנד, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא הולך להביא את כל אירלנד אלינו לסלון… תוך דקות, לכולם כבר היו משקאות בידיים והמסיבה החלה. ראיתי בחור גבוה ואדמוני עומד בפינה. יכול להיות שזהו מנהיג הלהקה? ציפיתי שיהיה לו מראה של כוכב רוק מסוקס, אבל יותר מהכול הוא הזכיר לי כלבלב עצוב. החברים שלו דחפו אותו לשיר. בסוף אבא שלי מזג לו עוד משקה וגרר אותו למרכז החדר. בגמלוניות, שחשבתי שהייתה די מתוקה, הוא הסכים לבסוף להרים את הגיטרה. הפריטה שלו הייתה עדינה בהתחלה, אבל הקול שלו. פתאום הקול שלו התרומם ונחת עלי משום מקום. הוא זרק אותו קדימה כמו מטוס ספיטפייר שצולל למתקפה. היה שם משהו שחתך אותי לשניים. אף פעם לא שמעתי מישהו שר ככה. אחר כך גם אני ניגנתי משהו. אחרי שחיכיתי יותר מדי זמן, הוא ניגש אלי סוף סוף, מלווה באבי:
"הי, שמעתי אותך מנגנת שיר נורא יפה קודם. זה שלך?"
"לא. זה של ABBA." האדמוני הסתכל עלי בתימהון וכמעט עיקם את פרצופו.
"B SIDE. אתה לא מכיר?"
"את צריכה לכתוב שירים משלך."
"בטח שהיא כותבת" התפרץ אבא לשיחה.
"לא ממש. כאילו, יש לי רק אחד. אבל אני בחיים לא אשמיע אותו".
"אה, באמת? צחק האדמוני. "טוב, אז פעם הבאה שאני בא לבקר, אני רוצה לשמוע את השיר הראשון האמיתי שתכתבי. מה אתה אומרת?"
"בטח. זאת אומרת נראה בפעם הבאה."
גלן
זה מצחיק, אבל "ולאסיץ' מזאריץ'" הפכה להיות ביתי השני. מאז שחברה שלי בעטה אותי מכל המדרגות אין לי ממש איפה להיות ואין מצב שאני חוזר לאימא עכשיו. אז מצאתי את עצמי מבקר לעתים יותר ויותר תכופות את משפחת אירגלובה. אפילו כשאין לי סיבוב הופעות בצ'כיה. למארק לא אכפת. אני חוזר ואומר לו: "אל תדאג, זה רק לשבוע אחד, עד שאני אסתדר", אבל הוא תמיד מהנהן, טופח על כתפי, נעלם לשבועיים לאיזה פסטיבל וכשהוא חוזר הוא בכלל לא זוכר על מה הייתה השיחה האחרונה. הוא ארגן לי פה צריף בחצר וזה נהדר. בימים אני מסתובב בכפר, יושב בטבע ומחכה לשקיעה, קונה כמה ירקות וחוזר כשמחשיך. אתמול ניסיתי לבשל לעצמי מרק ודי הסתבכתי. מרקטה תפסה אותי על חם. מחפש את עצמי.
"מצחיק שכמותך…לא עושים את זה ככה! תן לי".
איזה מזל שהיא תפסה אותי… אחרי שאכלנו לשובע, שאלתי אותה לגבי אותו השיר שהיא הבטיחה להשמיע לי בפעם שעברה שנפגשנו. קשה להאמין, אבל עברו כבר ארבע שנים מאז. מאר גדלה.
"כן… יש לי משהו… אבל אני לא בטוחה כמה הוא טוב… אם בכלל"
עלינו לחדרה. מאר התיישבה ליד הפסנתר והתחילה לשיר. התיישבתי על המיטה והקשבתי לה. התחלתי להרגיש מין לחץ מוזר בחזה… כאילו שהנשימה שלי מתקצרת: או שהלב שלי התחיל לפעום מהר מדי, או שהוא פשוט נעצר.
"וואו, מאר.. זה ממש יפהפה…"
"כן? אז עכשיו תשמיע לי משהו משלך!"
"לא… אני לא יודע… יש לי רק התחלה וזה נשמע לי רומנטי מדי… מתקתק…"
"נו!"
אלוהים, אני לא מצליח להגיד לבחורה הזאת לא. הרמתי את הגיטרה והתחלתי:
"אני לא מכיר אותך, אבל כבר אני רוצה אותך…" הנחתי את הגיטרה בחזרה על המיטה.
"טוב, הבנת בערך את הרעיון…" ציפיתי שהיא תגיד משהו, אבל היא מצידה רק פערה את עיניה וחייכה אלי חיוך עמוק וחם. אילו רק ידעה. אילו רק ידעתי אני. למי בדיוק התכוונתי כששרבטתי את השורות האלה אתמול ב3:00 לפנות בוקר? אני לא בטוח שאני מספיק אמיץ בשביל לענות אפילו לעצמי.
המשכתי: "אני לא מכיר אותך, אבל כבר אני רוצה אותך… אולי דווקא בגלל זה". היא הנהנה בעיניה היפות וסימנה לי להמשיך לשורה הבאה. "המלים פשוט רצות החוצה, תמיד אני נופל ברשתם… משאירות אותי בסוף חסר תגובה."
"טוב, זה בערך זה."
"שוב פעם אתה מפסיק? מה יהיה אתך? אתה בכלל מודע, שיש מצב שזה השיר הכי טוב שכתבת בחיים שלך?!"
"לא, פשוט חסר לי כאן חלק… גשר שיוביל לפזמון…"
"תקשיב לזה" מאר התחילה לשלוף אקורדים חדשים, שעד לאותו רגע אפילו לא שיערתי שיכולים להתחבר לשיר. זמזמתי עליהם את המלים הראשונות שעלו על לשוני: "משחקים שאף פעם לא ימצו יותר ממה שכוונו להשיג פשוט פשוט יתישו את עצמם…"
"תמשיך! תמשיך!" הלכתי אחריה למקום שהיא כיוונה: "קחי את הסירה השוקעת הזו וכווני אותה בחזרה לחוף… עוד יש לנו זמן" אני שומע אותה מוסיפה הרמוניה בקול שני. "שירי חזק יותר. בקול מלא תקווה… יש לך בחירה. הנה. עשית אותה עכשיו."
עזבתי את הגיטרה וקמתי מהמיטה נסער. "וואו מאר… זה היה מצויין… זה היה פשוט מבריק… אני אראה אותך אחר כך…אני חייב לקחת אוויר עכשיו". לא יכולתי להישיר אליה אפילו מבט קצר. הרגשתי שעוד כמה רגעים כאלו במחיצתה אני קרוב לעשות משהו ששנינו נתחרט עליו.
למחרת בצהריים, המשכנו מאותו מקום שהפסקנו ואפילו כתבנו שיר שלם תוך כדי טיול בכפר… מה אני אגיד? זה מרגיש יותר מדי טוב… יותר מדי נכון… בימים הבאים נכתוב עוד ועוד כאלו. זה לא בדיוק חומר שמתאים ללהקה שלי. אנחנו עדיין חושבים מה לעשות עם כל השירים החדשים. איך נקליט אותם? כרגע שנינו די תפרנים. אבל אני לא דואג. הכל הולך לי קלי קלות עם הבחורה הזאת.
מרקטה
זה מצחיק. אבל אני ממש מחבבת את הכלבלב האבוד… ביני לבין עצמי, אני מודה שרציתי אותו ממש מהערב הראשון שהוא הגיע אלינו הביתה למסיבה. אבל לא. איך אני בכלל מעלה דבר כזה על דעתי? איך שסיימנו לנגן, הוא ברח לחצר. שוב הוא נתן לי את המבט הזה.
גלן
חבר שלי ג'ון, הפך להיות במאי קולנוע. זאת אומרת הוא עוד לא ביים שום סרט. זאת אומרת הוא ביים סרט אחד, אבל אפשר לראות אותו רק בדמיון של ג'ון. בכל אופן, כשהוא מדבר על הרעיונות שלו, הוא נשמע הרבה יותר נלהב מאשר הוא היה כשהוא ניגן באס בלהקה שלי וזה כבר משהו. ויש לו רעיון כזה, לעשות סרט על מוזיקאי רחוב. שנים הוא מתחקר אותי, חולב ממני אנקדוטות מ"הווי נגני הרחוב". אני משתף פעולה. יום אחד הוא הרים אליי טלפון וסיפר בהתלהבות שהוא השיג תקציב ראשוני. שמחתי בשבילו. אחרי שבוע הוא התקשר שוב:
"נו, איך הולך, ג'ון? ספילברג כבר התקשר?
"מצחיק מאוד גלן… האמת שהולך חרא. האודישנים על הפרצוף."
"באמת? מצטער לשמוע. אני יכול לעזור במשהו?"
"זהו. האמת שכן. אתה מכיר כל כך טוב את מה שאני רוצה להשיג בסרט הזה, נכון? הרי שנים אני טוחן לך את המוח על הרעיון. אני צריך אותך לתפקיד הראשי."
"לא… ג'ון.. אין מצב…"
"אה, בטח, סליחה. אתה הרי כל כך עסוק. יש לך כל כך הרבה מה להפסיד. רובץ לך באיזה כפר שכוח אל בצ'כיה. חי בצריף. בטלן בן 35. השנה מחכה לך סיבוב הופעות של 8 חודשים וקשה להשיג כרטיסים אפילו להופעה שלכם בוומבלי."
"טוב, טוב, תרד ממני… אני שלך. מה עוד אתה צריך?"
"שחקנית ראשית."
מרקטה
היום הראשון על הסט היה די מלחיץ. אני? שחקנית? רק אתמול סיימתי תיכון. אבל גלן היה כל כך לבבי. כל כמה דקות הוא ניגש אלי: "זה כלום, מתוקה… זה כמו ששנינו יושבים על המיטה אצלך בבית ומנגנים… תדמייני את זה ככה, כאילו כל המצלמות והתאורה הם כמו האור אצלך בסלון…" והוא באמת צודק. מה באמת יש לנו פה? שתי מצלמות כתף, איש בום אחד, פנס תאורה(שאנחנו שוכרים רק לעתים ממש ממש רחוקות)ומפיקה אחת שכל היום מקשקשת בטלפון. לאט לאט למדתי להירגע ולהתחיל ליהנות. אלמלא גלן, אני לא יודעת איך הייתי עוברת את זה. היום אחרי הצילומים היינו עייפים. חזרנו למלון ופרשנו איש איש לחדרו. אני לא הצלחתי לישון. זה לא היה רק האדרנלין. יצאתי החוצה למסדרון ונקשתי על דלתו. היה כבר 1:00 לפנות בוקר, אבל גלן פתח.
"אני לא מצליחה להירדם. אפשר להיכנס?"
גלן
אתמול זה סוף סוף קרה. חמש שנים חיכינו לרגע הזה. שנינו הרגשנו שזה היה כבר בלתי נמנע, אבל טוב שזה בא ממנה, כי אם היה זה היה תלוי רק בי יכול להיות שהייתי מחכה עד שכבר לא היה נשאר למה. ככה זה, אני חושב 100 פעם לפני כל דבר והיא פשוט קופצת למים. אני מרגיש כמו ילד לידה.
מרקטה
הכל רץ במהירות שיא, מי חשב שסרט קטן שכזה יעורר כל כך הרבה רעש? כשסיפרו לנו שאחד השירים בו מועמד לאוסקר בקטגוריית השיר הטוב ביותר מתוך סרט התפוצצנו מצחוק. מה שמדהים הוא שגם זכינו! מהרגע הזה הכל פשוט השתנה. טיסות מסביב לעולם, ראיונות בתכניות בוקר, סיבוב הופעות. בינתיים זה כיף. אני אוהבת דברים חדשים.
גלן
זה מדהים מה שקורה. אני כבר בן 37, אבל לא משנה. סוף סוף יש לנו סיבוב הופעות כמו שצריך. אמריקה, אירופה. אפילו אוסטרליה. אני מרגיש כמו נמר שאימנו שנים בקרקס וכמשחררים אותו סוף סוף מול להופיע מול קהל, אין סיכוי שהוא יטעה. אני טורף את ההופעות האלה. יוצא שהשירים שכתבתי באמת משמעותיים לחיים של אחרים. זה מטורף. אבל אני מוכן לטירוף הזה. התכוננתי כל החיים. אני לא יכול להגיד את זה, לצערי, על מאר. זה יותר מדי חדש בשבילה. הכל בא לה במנות גדולות ופתאומיות מדי. גם העניינים בינינו כבר לא כמו שהיו. סיבוב ההופעות מתיש ובלילות האחרונים היא לוקחת לעצמה חדר בנפרד. שתעשה מה שהיא רוצה. היא כבר ילדה גדולה.
מרקטה
אתה אוהב את הפוזה המלנכולית שלך. תגיד תודה על כל השפע הזה! זה לא מה שרצית כל החיים שלך? אני יודעת שחלמת על זה מאז שהיית ילד. לילה אחד אתה שיכור משמחה ובוקר אחר, אחרי שהופענו באולם מפואר ל5000 איש, אתה שוב מתלונן על "גודל התהילה" וכמה שהיית מת לחזור לנגן במועדונים קטנים "בשביל האינטימיות". אוי באמת, תעשה לי טובה… רציתי שזה יעבוד. אבל אני מצטערת. אני לא יודעת לעשות את מה שאתה מצפה ממני לעשות.
גלן
עברתי לגור בניו יורק. גם מאר עברה, אבל לא איתי. מאז שנפרדנו נשארנו חברים טובים. זאת אומרת, אני עוד אוהב אותה, אני לא יודע איך היא מרגישה. איך בכלל אפשר למחוק את כל מה שהיה בינינו? אנחנו מקליטים עכשיו את השירים שכל אחד כתב לבד, אבל עושים את זה באלבום משותף. את המתח אנחנו מפרקים במוסיקה. את הדיבור האמתי בינינו אנחנו עושים דרך השירים. אולי היינו מאוהבים ברעיון של האהבה יותר משהיינו מאוהבים אחד בשני, אני לא יודע. שמעתי שהיא מתחתנת בקרוב.
טלפון שהגיע לחדרי העיר אותי שלשום לפנות בבוקר. מיד הזמנתי טיסה חזרה. ידעתי שאבא לא במיטבו, אבל דחקתי את המחשבה הזאת לאיזשהו מקום חשוך בתוכי. כשהגעתי, הוא כבר לא היה. אני ואימא ידענו שזה יגיע. שנים הרופא היה אומר לו שהשתייה תהרוס לו את הכבד. הוא ידע שהוא במסלול הזה. הוא היה מודע לחלוטין. בכל רגע ורגע. זה היה דבר שכמעט אף פעם לא דיברנו עליו בבית, אבל ידעתי שכשהיה צעיר, החלום שלו היה להיות מתאגרף מקצועי. הוא כמעט עשה את זה, אבל ויתר על קריירה ברגע שזה התחיל להיות רציני. הוא פחד. אני לא יודע ממה, אבל הוויתור הזה רדף אחריו כל החיים. וזה הגיע לבית. וזה הגיע ליחסים הקשים שלו עם אימא. השתייה הייתה המזור לנפשו, המקום היחיד בו הוא הרגיש שהוא עושה בדיוק את מה שהוא רוצה בחיים האלה. חיבקתי את אימא חזק.
"אני כאן", אמרתי לה. בשביל כל מה שיבוא עכשיו.
(הבהרה: הטקסט הזה התבסס על תחקיר, ראיונות, עובדות אמיתיות שתועדו ועובד לסיפור בגוף ראשון. הנאמנות למקרים שהתרחשו במציאות באה לפני הכל, אך הדיאלוגים והסצנות הן פרי דמיונו של המחבר.)
עופר פריאון 